על הבלוג ועליי

עודכן ב: 20 יונ 2018

אני שירה, בת 41. אני מאמינה שהחיים מציעים לנו יותר ממה שנדמה לנו, ואני מנסה לגלות כמה רחוק ניתן להגיע איתם. אני מתמודדת עם מחלה קשה, מחלת לב שנולדתי איתה, ובמהלך השנים הולכת ומחמירה וגורמת לבעיות נוספות. נכון לזמן פתיחת בלוג זה, אני מבלה את רוב זמני בבית. אין לי בן זוג או ילדים. אני מתניידת בכיסא גלגלים וזקוקה לטיפול רפואי מקיף. גרה איתי מיס ג'וי (כינוי ספרותי), מטפלת סיעודית מדרום הודו. נשמע כייף, נכון?

אז זהו, שכן. אני חושבת שנפלה בידי הזדמנות גדולה. אמת, החיים "הרגילים", כפי שרובנו רואים אותם, וכפי שרובנו חיים אותם, לא יכולים להציע לי יותר מידי. לטייל, לשחות, לטפל בילדים, לגדל ירקות, לרקוד- כל אלה הם רק חלק מהדברים שאני מאד אוהבת לעשות ולא יכולה. המצב הזה מכריח אותי לחפש משמעות וטעם בדרכים אחרות. בדמיוני יש לי מעין את חפירה, ואני חופרת איתה באדמה , כדי לגלות מקווה מים נסתר.

בשנתיים האחרונות מצאתי הרבה טעם בעיסוק באוכל. באמצעות הבישול הצלחתי להרגיש בטבע גם בין ארבע קירות. כשאני מבשלת אני נשאבת כל כולי לעשייה, בלי להתכוון אני ממש מתמזגת עם חומרי הגלם והשעות פשוט עפות לי. את תוצרי התקופה הזאת תוכלו לראות בבלוג, בצורת מתכונים, או רשימות על סוגיות קולינריות שונות. בין השאר, למדתי על הנושא של גידול נאות של חיות משק בארץ, אכילה "מאף לזנב", המטבח הערבי, ועברתי הסמכה להיות טועמת שמן זית מקצועית בפקולטה לחקלאות ברחובות. העיסוק שלי באוכל תמיד הגיע עם אג'נדה של כבוד גדול לחקלאים, לחיות המשק ולחומרי הגלם, ותקווה שייווצר פה בארץ מטבח מקומי אמיתי.

כעת אני בפתח של תקופה חדשה, שתוקדש בעיקר לדרך הרוחנית שלי.

את הבודהיזם פגשתי כשהייתי בת 24, ובמהלך השנים אמצתי אותו כמושא ללימוד וחקירה וכדרך חיים. "בודהה" זה לא שם של איזו ישות ספיציפית, זהו תואר. את התואר הזה קיבל אדם בשם גוטאמה, שקרא תיגר על האופן שבו אנו תופסים את המציאות. הוא טען, שלמעשה אנחנו חיים באשליה. אם נצליח להתעורר מהאשליה הזאת ולראות את המאפיינים האמתיים של הקיום האנושי- את מקור אי הנחת שלנו, את היות הכל חולף ואת היות הכל משולל "עצמי"- נזכה בשחרור מוחלט מאי-שביעות הרצון המצויה בבסיס הווייתנו. הבודהה לא רק דיבר, אלא גם לימד ממש איך לעשות זאת, מתוך ניסיון ההתעוררות האישי שלו, ואני לקחתי את הלימוד הזה בשתי ידיים.

הדרך שהתווה הבודהה, הנקראת "הדהאמה" ("תורה" בשפת הפאלי), התלבשה על החיים שלי כמו כפפה ליד. בשביל ליישם אותה הלכה למעשה, לא צריך להיות בריאים, לא צריך לצאת מהבית ולמעשה אפילו לא חייבים לצאת מהמיטה. מדיטציה אפשר לעשות בכל מקום ומצב כמעט. ומצב של חולי, אשר יוצר מתח, חרדה וכאב, אצלי ואצל היקרים לי, הוא הזדמנות מצוינת ללמוד באיזה אופן יש להתנהג כדי להקל על המצוקה של כולנו.

בבודהיזם אין אלוהים ואצלי יש אפילו פחות. אני לא חוששת מלדבר כאן בבלוג על נושאים טעונים, או נושאים שהם טאבו בחברה שלנו. נהפוך הוא, אני מרגישה שדווקא על נושאים כאלה חשוב שאדבר. אני מזמינה אתכם להתיידד כמוני עם סוגיות כמו כמו עזרה נפשית, מחלה ונכות, מיניות וא-מיניות, וכמובן הנושא החביב על כולם- המוות. והאם אפשר לדבר על טבעונות מול קרניבוריות מבלי להאשים אף אחד?(ספוילר, אפשר).

לא אהסס להשתמש בסיפורים מחיי האישיים בשביל לייצר שיח על הנושאים הללו. הרגישו חופשיים להגיב, קחו גם אתם לעצמכם את החירות הזאת להתבטא. כולנו בני אדם וכולנו מדברים שטויות לפעמים, וזה בסדר. אנחנו בקטע סלחני פה. חוצמיזה, הבלוג לחש לי שהוא ישמח מאד אם יווצר פה דיון חי ונושם. יש לי רק בקשה אחת קטנה, תזכרו שמאחורי כל רשימה או תגובה שנכתבה יש בן אדם. בחייאת, תהיו מודעים לזה כשאתם בוחרים כיצד לומר את שעל לבכם. תודה.

569 צפיות7תגובות