את השאלה הזו הנחיתה על ראשי תיירת ישראלית בעודנו יושבים בתוך גונדולה השטה במיימי שפרוואלד. שפראוולד היא שמורת טבע קסומה, כשעה נסיעה מברלין, ובה כ-900 ק״מ של תעלות בסגנון ונציה ברובן טבעיות. כנראה, שבתוך כל השקט והרוגע מסביב, אך טבעי ששאלות מסוג זה יצופו לפתע על פני המים. לשמחתי היא תפסה את שורת המושבים הראשונה בקצה הגונדולה כשגבה אליי. לפניה קשטו את דרכנו: בתי קיט מעץ לאורך הגדה, עצים היוצרים חופה מעל ראשינו ופרחים בשלל צבעים בשלהי פריחתם. מאחוריה לעומת זאת, אם היתה רואה, ישב

לנוכח זוועות השואה ורציחתם של כ- 6 מיליון מבני עמנו ציווינו על עצמנו ״לזכור ולא לשכוח״. לזכור מצד אחד את מניין הקורבנות, אותם אנו זוכרים ישראלים וגרמנים כאחד, ביד ושם בירושלים ובאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה בברלין, ומצד שני את האחראים לכך. מי הם היו וכיצד עלינו לזכור אותם לעומת זאת, נותרת בעיניי כדילמה פתוחה: איך יש לכנות על גבי לוח הזכרון הקולקטיבי את אלו שעשו את העוולות? דוגמה מובהקת לדילמה זו ניתן לראות דרך התפתחות גישת הזכרון הגרמני דווקא באנדרטאות השונות שנבנו ע

חו״ל. כמה קסם יש במילה הזו, תמצית מרוכזת של אבק כוכבים שבצירוף המילה לנסוע או לעבור, שולחת אותנו על מרבד קסמים לפנטזיה שכולה טוב. גודל הפנטזיה מצליח לשמור על עצמו בנסיעה לחופשה בהתאם למספר הכוכבים במלון שלנו בו, הקניות שעשינו וביחס הפוך למספר הישראלים שפגשנו בדרך. לעומת זאת, המהירות שבה תתנפץ הפנטזיה שעיצבנו, על איך נראה ומרגיש מעבר לחו״ל במסגרת תהליך הגירה או ״רילוקיישן״- מהלך שבו עובד עובר לבד או עם בני משפחתו, תלוי באחוז התקשורת הכנה שאנחנו מנהלים עם עצמנו ועם האנשים בסביב