לשנה החדשה

 

אינני צמה ביום כיפור. נכון להיום עדין לא מצאתי חיבור עם המנהג הזה. אני כן נוהגת, מזה כמה שנים, ללכת לים מתישהו בין ראש השנה ליום כיפור ולעשות שם טקס משל עצמי. הטקס אינו קבוע אבל כולל כמובן תמיד טבילה בים מתוך כוונה להתחבר לאינסופיותו של הים, להיותי אחת מהשלם הגדול, האלוהים שלי, לאבד שיווי משקל ואחיזה בקרקע, ולהשיל מעלי ולו לרגע את משאות השנה שחלפה שערמתי על כתפיי וגבי במשך הזמן. רוב המשאות כמובן נערמו בחשאי, לעתים למורת רוחי, ולא תמיד חשתי כמה כבדים הם. הטבילה הזאת היא תמיד הכרזה על פריקת המשאות האלה ועל פתיחה של חלון, או שער, למשהו חדש שיגיע. אני לא בוחרת מהו המשהו חדש הזה. אני כן מבקשת משהו לעצמי. השנה, ברוח עבודתי עם אנשים המתמודדים עם משברים גופניים ומחלות מסכנות חיים, ביקשתי לי את החסד והחמלה העצמית. פעמים רבות בסיימי מפגש עם אדם, אני חשה בחסד גדול ומודה שנפל בחלקי להיות חלק מחסד כזה המתקיים בין שני אנשים עם לב פתוח ואוהב. אני נוהגת לשבת כמה דקות אחרי כל מפגש ולתת לתחושה הזאת להיות נוכחת בגופי. בד”כ היא מלווה גם בחיוך עדין שנח על שפתיי. ובניגוד די גדול לרגע הזה, ולפעמים ממש מיד אחריו, נכנס לתפקיד אותו שופט עליון שגדל אצלי בבטן כבר הרבה מאד שנים ומתחיל לחלק לי משימות, וציונים, ונזיפות. אז השנה הרגשתי שאותו שופט עליון רוצה וצריך לפרוש לגמלאות. הוא עשה עבודה טובה ונאמנה וכעת עליו ללכת. במקומו אולי אזמין דמות שתזכיר לי את החיוך הדק הזה של החסד של המפגש. בחרתי השנה להזמין אל חיי את החסד והחמלה לעצמי, כי הבנתי (סוף סוף) שמשם ינבע כוח גדול של חסד וחמלה כלפי כל מי שסביבי. בערב יום כיפור זה אני בוחרת לסלוח קודם כל לעצמי על כל הכאב, הכעס, הדרישות, האשמה כלפי עצמי. מאמינה שמשם הרוב כבר יהיה הרבה יותר קל וטוב גם כלפי הסובבים אותי

שנה ברוכה

 

29 views