Search

לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה, צַמְצֵם מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ

Updated: Sep 27

כמעט סוף ספטמבר.

בקצות היום אפשר להרגיש איך הקיץ נפרם.

לפנות בוקר השמש כבר לא ממהרת לזרוח ולצרוב, נדמה שהאופק התרחק מעט.

השקיעה מתקצרת, הרוח חולפת בשריקה בין העצים שבואדי.

לפני הכניסה לבית אפשר להשתהות רגע בחוץ, לעצור ולהביט, יש עננים חדשים בשמים.

חם בצהרי היום. השעות האלו הן עדיין ממלכתו של הקיץ. אבל גם כשהשמש בַּזֶנִיט הצללים מתרככים, נפתחים להם שוליים.

בזאזן לפנות בוקר אני מוצא עצמי מחפש שמיכה, מכסה את הגב.

חשוך עדיין.

עננים חדשים מעל הים. זריחה בתחילתו של סתיו

בתואם מופלא עם השתנות הטבע, החליטו ביהדות למתוח קו. לסמן סוף והתחלה. בדיוק עכשיו, אחרי הקיץ הנצחי, לפני הסתיו שעוד מעט יחלוף, כהשינוי נוכח בכל, זה הזמן הנכון לחתום שנה ולפתוח חדשה.

בכל שנה בזמן הזה אני נענה לקריאה פנימית לערוך חשבון נפש. לעצור רגע בין ארוחות החג והצום ולעמוד מול רשימה שציינתי בשנה שעברה, גם אם לא באמת כתבתי. מטרות, יעדים, שאיפות, תקוות.

הרשימה ארוכה. באופן מוזר היא מתארכת משנה לשנה.

מה השגתי? מה איבדתי? איפה הצלחתי? במה נכשלתי? מה השתנה?

כל השאלות הללו עולות בי במהלך התרגול הפורמלי. על כרית המדיטציה. מחשבה אוחזת בעקב מחשבה ואחת אחת הן עולות מתוך החושך. זכרונות מהשנה שעברה. חיוורות ואפורות, מסתחררות כמו צללים. לעיתים אני רק מתבונן בהן, לעיתים אני נסחף והופך לחלק מהתנועה הזו, מוצף ברגשות, נשאב למערבולת התכנים. כשזה קורה, הסערה מתגברת, המחשבות מתחלפות מהר ואני חווה את הכל מחדש, כאן ועכשיו. הנה אני שיכור מגאווה, נצרב מעלבונות, הנה אני כועס, אוהב, שונא, מתחרט, הנה משיכה ודחייה.

הנה אני, עיוור בלב ים תודעתו.

ברגע שנדמה שלא אוכל לשאת את זה עוד, אני לוקח נשימה עמוקה ופוקח לרווחה את העיניים.

הכל שקט.

באחד הבתים נדלק אור.

תן מיילל רחוק.

עורב חוצה את השמים.

הרצפה שוב יציבה מתחת למזרן.

קצת נרדמו לי הרגליים.

אני חוזר לנשימה, גלגל ההצלה שלי. הדופק יורד, אפילו מתגנב לו חיוך. *I know you Mara!

אני חוזר למה שנוכח עכשיו בִּפְנִים.

בשקט הזה, עמוק מאיזו קרקעית צלולה עולות המילים: "שנת שמיטה".

יש איזה קול פנימי שמאחל לי בדיוק את זה, לשחרר קצת ידיים.

הלב נופל, מחסיר פעימה.

אבל זה בעצם כבר ברור לי מזה זמן, הנה מה שהשתנה.

השנה לא יהיו רשימות. ואם ישנה שאיפה לדבר-מה, באופן מוזר היא שאיפה לפחות.

השנה הזו אני מאחל לי צמצום והתכנסות.

השנה אני מאחל לי פחות עשייה, יותר התבוננות.

פחות דיבור, יותר קשב.

אני מאחל לי להיות פחות מומחה, יותר שולייה.

הלוואי ואפגוש השנה יותר מקומות של אי-ידיעה.

השמים בהירים כבר, השעון מורה שתמה ישיבת הבוקר. אני קד קידה עמוקה וקם לאט.

ברגליים תפוסות אני ניגש לספריה ושולף את הספר "הדאו דה צ'ינג" של לאו צה.

יש קצת זמן להתייעץ עם חכמים קדמונים.

זה ספר דק וצהוב. במקומות רבים הוא לא ברור לי, נסתר ומעורפל, לפעמים אני מרגיש שהבנתי משהו ואז זה חומק כהרף, מהיר מדפדוף הדף.

אבל לא במקרה אני ניגש אליו הבוקר הזה.

לאורך כל הספר לאו צה מצדד בצמצום. נדמה שהחכם אותו הוא מתאר פועל בעולם באופן אחר, הוא "עושה באפס מעשה, מדבר באין אומר". הוא בתואם עם ה"דאו" שלא ניתן להגדירו.

לאו צה נאמן בכתיבתו לרעיונות אותם הוא מתאר. הוא לא מרחיב. בסוף כל משפט מתארכת דממה.

אולי צריך להתבונן הרבה כדי להיות בתואם עם ריבוא דברים, עם העולם, עם העונות שמתחלפות, עם השינוי. חייבים להאט קצת, להתכנס, כדי להקשיב בדממה למה שמתחולל בִּפְנִים.

אולי כשהזמן מתאים, מספיק לומר מילה. לפעול מעט.

אולי אז, הדיבור נכון, הפעולה נכונה, הפרנסה נכונה.

בעמוד ארבעים ושמונה, רגע לפני שאני מחזיר את הספר למדף, עיניי נחות על השורות:

"גָּלָה פַּשְׁטוּת, לְבַשׁ תֹּם. מַעֵט עַצְמְךָ, צַמְצֵם מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ".

שנה טובה.

*I know you Mara!

מספרים שכשהנסיך סידהארתא (לימים בודהה) ישב למדוט תחת עץ הבודהי על מנת להבין את מקור הסבל בעולם, הופיע מולו מארה, מלך השדים ההודי. במשך שישה ימים ולילות הפחיד מארה את הבודהה בחזיונות אימה על מנת להפריע לו במדיטציה. כיוון שההפחדות לא הועילו, שלח השד את שלוש בנותיו היפות על מנת לפתות את הבודהה בחזיונות של השתוקקות ותאווה. למרות כל אלו המשיך הבודהה בישיבתו.

בבוקר השביעי זכה להתעוררות והשיג את רגע הנירואנה, בו נחשפו לו ארבע האמיתות הנאצלות של הקיום.

אני חושב שמארה שב ומופיע גם היום בתודעתו של כל מי שעוצר לרגע לקשב והתבוננות. הוא מופיע בצורת פחדים, ספקות, תאוות ורצונות שעולים לפעמים מיד עם רגע הישיבה. כשאני נסחף לתכנים של המחשבות האלו אני שוכח מהוא טבעם האמיתי. כשאני נזכר, ומזהה אותם כתכני תודעה שבאים והולכים, הם בדרך כלל נעלמים כלעומת שבאו, לא באמת שלי, לא באמת "אני".

הנה כעס, הנה פחד, הנה השתוקקות,

הנה אני מזהה אותך מארה!

הפוסט הזה נכתב בהשראת מאמר מאת ד”ר עינב רוזנבליט שגרם לי לחזור ולעיין בספר הדאו, בדיוק בבוקר הזה. פתיחת שנה אחרת: חגי תשרי בראייה בודהיסטית.

קישור כאן.

155 views