מחלה. מוות. אהבה

עודכן ב: ספט 24

 

ביקרתי אתמול את הדוד שלי. דוד שמעון. דוד שמשום מה, גם כשהמשפחות שלנו לא התראו יותר מדי כשהייתי צעירה, נקשרתי אליו. הוא התחתן בגיל מאוחר, ובחתונתו זכור לי שנצמדתי לרגלו תחת החופה, כאילו לא מסכימה להעביר אותו הלאה. אליו תמיד אפשר היה להביא חברים להתארח, לנוח ולאכול ולשוחח על נושאים שאינם ברומו של עולם. אותו דוד שמעון חלה בסרטן לפני שנתיים. סרטן אסרטיבי במיוחד, סרטן שלא היה מעוניין להיות “נורמלי”, כנראה קצת כמו הדוד, שגם הוא תמיד היה מעט לא נורמלי (דווקא במובן הטוב של המילה) ובמשך השנתיים האלה עברו עליו טיפולים קשים, הרבה עליות ולא מעט מורדות, נכדה ראשונה ומרגשת שנולדה לו ושימחה אותו מאד, אבל בחודשים האחרונים אני רואה אותו הולך ודועך, הולך ונחלש. אנחנו גרים רחוק, ולא פשוט לי לנסוע אליו לעתים קרובות, אבל החלטתי השבוע לנסוע, והבאתי איתי גם תותים אדומים וטעימים, לשמח אותו קצת. ישבנו ודיברנו הרבה זמן. דיברנו על החיים, וגם על המוות שברור שמתקרב. זה הרגיש לי מצד אחד מאד טבעי, ומצד שני, זה בכל זאת דוד שמעון, שאני כל כך אוהבת, שהולך למות ולא בעוד זמן רב. שמתי לב שאני כל הזמן מחפשת סימני חיים. מסתכלת על מידת החיוניות, על צבע העור, על מידת התאבון, כדי לשקלל את הנתונים ולנחש כמה זמן נותר לו עוד להיות כאן. אין מה לומר, דוד שמעון התעייף מאד בזמן הביקור שלי, ובסופו כבר עזרתי לו להתחבר לחמצן, כדי שיוכל לנשום קצת יותר בקלות. דיברנו על חברים, ועל ביקורים, ועל ההרגשה שמרחמים עליך, וגם על האומץ לבקש עזרה מאחרים. הקשבתי בתשומת לב, והיה חבל לי שהמילה רחמים עלתה שם. הצעתי להחליף אותה במילה אהבה. כי כך אני מרגישה, שאני באה ועושה מה שאני יכולה לא מרחמים, אלא מאהבה.

 

 

שמעון ואני כשהייתי כבת 6 עם הקליידוסקופ שהביא לי במתנה

בדרכי הביתה אחר כך חשבתי קצת על המילה רחמים ולמה היא נשמעת כל כך רע. אין לי ממש תשובה טובה לשאלה הזאת, אבל בכל זאת, אם יכולתי, הייתי מחליפה אותה במילה אהבה, או לפחות חמלה. הוא אמר שהוא מרגיש שהכל יגמר בתוך כמה שבועות. אני אמרתי – אולי  חודשים? והוא אמר שמספיק, באמת, כי אין כבר טעם. הוא שמח על האפשרות להיות בנוחות של הבית. אסיר תודה לבני המשפחה שדואגים ולכל החברים שמבקרים ועוזרים, ואסיר תודה למטפל שדואג ועוזר. אבל באמת כבר מספיק מבחינתו, ואפשר להיפרד כבר עכשיו. ואני יושבת שם וחושבת לי על הדבר המסתורי הזה, שאנשים מפחדים אפילו לקרוא לו בשם – המוות. מצד אחד הדבר הכי וודאי שיש בחיים, מצד שני, כל כך חמקמק , בלתי ידוע ובלתי צפוי. למה אי אפשר  היה להגיע איתו לפחות לאיזה הסדר, לקבל התראת פינוי כמה ימים מראש, שנדע מול מה עומדים. זה היה יכול ממש להקל… ונפרדנו בנשיקה. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני לא יודעת אם נתראה שוב, ודמעות חנקו את גרוני והציפו את עיני. אי הידיעה הזאת. כמה אי נוחות יש בה. ויצאתי משם די נסערת, נכנסתי לאוטו ומיד התחלתי במשא ומתן עם אותו אדון מוות: “שמעון אמר שבועות, אני אמרתי חודשים, אולי נסגור על חודש? חודשיים?” ואז הגיע קול נוסף שאמר “אולי די? הבן אדם סובל, זה ברור איך זה יגמר, אולי עדיף לגמור עם זה מחר כבר?” וקול אחר ענה לו “מה פתאום! אני עוד לא מוכנה להרפות ולשחרר אותו” ומה רוצה הדוד? אפשר בכלל לבחור במשהו כזה?

אני חושבת שרק אהבה היא התשובה לכל השאלות הלא פתורות האלה. רק בה יש מעט נחמה מול כל הסבל, הכאב ואי הוודאות שכרוכים בחיים בכלל ובמחלה בפרט. אהבה. הייתי רוצה לחשוב שהיא המנוע לכל מה שקורה סביבי והיא התשובה לכל השאלות. היא התקווה, וגם הקבלה, והיא היכולת לשחרר, באהבה.

2 צפיות