חיפוש
  • Ahimsa

מלקטת רגעים של אושר

העצב מתגנב לו ברגעים בלתי צפויים.

אתמול זה קרה כשהייתי בסופר ובחרתי לי ירקות.

 

הילדות היו אמורות לחזור אלי בצהריים אחרי 2 לילות שהן היו אצל האמא השניה שלהן. ורציתי לבשל להן אוכל שהן אוהבות. אז נסעתי להשלים קניות של כמה דברים שחסרו לי.

ופתאום מילא אותי עצב. הרגשתי איך הוא מתחיל מהמרכז, ומתפשט בתוכי ומגיע לכל הקצוות.

 

הופתעתי מהפתאומיות והתזמון.

ניסיתי לא להיבהל ולקדם את פניו בברכה.

 

שמתי לב שאני מיד מנסה להבין.

מה היה הטריגר? מה גרם לו להגיע?

אולי זה היה ברגע שחשבתי לקנות לימונים. והרי בבית הקודם יש לנו עץ לימונים שופע ונדיב.

לו עדיין הייתי שם לא הייתי צריכה לקנות לימונים.

 

ההבנה של דברים תמיד הרגיעה אותי בתהליך הטיפולי. מתן פשר ומשמעות. הם לא אקראיים ובלתי צפויים. יש להם סיבה. אפשר להבין למה זה קרה.

 

אני שמה לב שכשהעצב מגיע, האוטומט שלי מבקש שאקפא. דוחק בי לחזור הביתה. להסתגר. להיכנס למיטה. לצמצם את הקיום שלי בעולם.

ואני כבר יודעת שעדיף לי להישאר בתנועה. כי התנועה שלי מאפשרת גם לעצב לנוע. ולא להיתקע בתוכי.

 

אז חזרתי הביתה. ובישלתי לילדות את האוכל האהוב עליהן. ושמתי מוזיקה. והעצב נע בתוכי ודרכי החוצה.

 

לאחרונה הפסיכולוגית שלי דיברה איתי על תחושת המוגנות שנעלמת כשנפרדים. פתאום אני שוב לבד בעולם. מקבלת החלטות לבד. נושאת באחריות לחיי לבדי. ואין לי שותפה לחלוק איתה את כל מה שעובר עלי במהלך היום. לדבריה זו כניראה הסיבה לכך שאני עדיין לא מצליחה לישון כמו שצריך בלילות. השינה היא הדבר הראשון שנפגע כשתחושת המוגנות נעלמת.

 

זה נגע בי והמם אותי. ואיפשר לעצב להגיע לבקר בתדירות גבוהה.

 

זה לא אמור להפתיע. זה כמעט מובן מאליו שזה הדבר הראשון שנעלם. אבל פתאום זה היה שם מולי. חד משמעי. וסופי. ונוכח. פתאום נתתי לזה מקום.

 

ובגלל זה הפגישות שלנו לאחרונה ניראות כמו דיווח מתמשך על דברים שקרו לי עם הבנות ועם זוגתי לשעבר ועם עצמי במהלך השבוע. היא הפכה להיות הכתובת לזה.

וזה טבעי ומובן ומעורר הרבה כאב.

 

זה מעניין שהרבה אנשים שואלים אותי אם אני יכולה לדמיין את עצמי בקשר חדש. או אומרים לי שהם לגמרי יכולים לדמיין אותי יוצרת קשרים חדשים ומספקים ממש בקרוב. מציירים לי עתיד אופטימי. וגם אני מבטיחה לעצמי הרבה פעמים שעוד מעט יהיה הרבה יותר טוב. שעשיתי את כל המהלך הזה כדי שיהיה לכולנו יותר טוב. שזה ממש פה מעבר לפינה.

 

ויחד עם זה, אני רוצה למצוא את הטוב גם במה שקורה עכשיו. ממש כרגע. ולא לחכות לאיזה עתיד מזהיר ומנצנץ שיתקן את הכל.

 

אני רוצה לשמוח באומץ שהיה לי לקום וללכת כי לא היה לי טוב.

ועכשיו טוב יותר.

עם כל הכאב והצער על אובדן החלום לזוגיות מתמשכת וטובה.

הזוגיות שהייתה לי בפועל לא הייתה טובה לשתינו. ושתינו היינו בודדות. בתוך הזוגיות.

 

עכשיו לא צריך יותר להעמיד פנים שהכל בסדר.

עכשיו אני יכולה לחיות באמת מוחלטת עם עצמי.

להנות מהשקט ואפילו מהיכולת להיות עצובה. ולהרגיש הכל, כל מה שמגיע.

 

ולא להתרסק ולא להתנתק. כמו שהפסיכולוגית שלי כתבה לי שהיא מאד מעריכה בהתנהלות שלי בימים אלה.

 

והילדה שלי משתחררת מהמחלקה בסוף השבוע הקרוב.

כמעט תשעה חודשים אחרי שהיא אושפזה.

הריון ולידה מחודשת.

אני מרגישה שזכיתי בילדה חדשה. היא לא באמת חדשה. היא פשוט הסירה את כל השכבות שהסתירו את המהות האמיתית שלה שהסתתרה שם למטה וחיכתה לתורה להתגלות.

מהות שהבליחה פה ושם, אבל עכשיו נמצאת שם נוכחת ומלאה בקסם.

 

יש הרבה התרגשות, ושמחה, לצד דאגה וחשש.

המעבר מהתמיכה המדהימה שהיא מקבלת במחלקה מהצוות המטפל, לסוג של ריק שיקח זמן למלא, מפחיד מאד. גם אותה וגם אותנו.

אבל הכל מדובר. וניבנה תהליך של מעבר.

והילדה שלי עברה שינוי מהותי. והתבגרה מאד.

 

לפעמים אני ניזכרת במקומות האפלים שהיינו בהם ממש לא מזמן. ברגעים שאיבדתי תקווה. שחשבתי שהילדה שלי לעולם לא תשתחרר. לעולם לא תהפוך לאדם מתפקד בחברה. ואני נידהמת מהיכולת הזו של הנפש לבצע כזה מהפך. מהותי ועמוק ויסודי. לשאוף תמיד אל הריפוי.

 

הצוות במחלקה נירגש וניסער גם הוא. הם אומרים שהם מעולם לא ניתקלו בתהליך כמו זה שהילדה שלי עברה. מהתנגדות מוחלטת לכל עזרה מוצעת. ממלחמת חורמה בכל הגורמים המטפלים. היא ממש פיטרה את כל מי שטיפל בה. הפסיכולוגית, הפסיכיאטרית, ואפילו אותנו. והיה נידמה שאין שום סיכוי לעזור לה.

למקום בו היא נמצאת היום.

דרך שיתוף פעולה, ותהליך רגשי משמעותי ועמוק, והבנה מלאה של הדרך שהיא עשתה ומה זה תרם לה. ואת עיקר הדרך היא עשתה אפילו בלי טיפול תרופתי.

 

אם פעם היא לא הסכימה בשום פנים ואופן שנספר שהיא מאושפזת. היום היא אומרת שהיא מרגישה שהיא צריכה לספר את הסיפור שלה לעולם. ולשתף כמה שיותר בני נוער במה שהיא עברה.

 

ואם פעם היא רק רצתה שנוציא אותה משם. כי המקום ממש לא עוזר לה. רק מזיק לה. וצרחה עלינו שאנחנו לא מבינות כלום.

היום היא חולמת לחזור לשם בעתיד כמטפלת.

 

אני מתבוננת בה, ומתמלאת אהבה. והכרת תודה. הכרת תודה על כך שהיה בכולנו האומץ והכוח לא לוותר, ולהמשיך בדרך. למרות הספקות והחששות והאימה.

 

עוד משהו לשמוח בו. כאן ועכשיו.

ייתכן שאפילו הפרידה היתה מרכיב מאד חשוב בשינוי שהתאפשר. היא כבר לא הייתה צריכה להילחם ולעשות הכל כדי שנישאר ביחד. היא יכלה להרפות ולהתרכז בהחלמה שלה.

 

אז אני נחושה למצוא את הדברים שאני יכולה לשמוח בהם עכשיו. לצד הכאב והעצב. שגם הם חלק בלתי נפרד מהחיים. ונמצאים שם תמיד.

אני לא מחכה לאיזה עתיד עלום שאולי יגיע ואולי לא.

אני שמחה בי וביכולות שצברתי.

אני שמחה בילדות המדהימות שלי שעושות כל אחת את המסע שלה, באומץ ובנחישות, ובשלב כל כך מוקדם בחייהן.

אני אוהבת את הקן החמים שבניתי לי. אפילו שזו לא הדירה שלי. ולא הבית שהיה לי.

אבל זה כן בית כרגע.

ואני אוהבת את עצמי מספיק כדי להרגיש ראויה לרגעי אושר גם עכשיו.

והם פה. צריך רק להבחין בהם וללקט אותם. ולאפשר להם להיספג בתוכי.

 

 

 

 

36 צפיות