• zeevyofer

פול מקרטני מת: אגדה שהיתה באמת

 

נסו לדמיין שאתם צועדים ביער כלשהו ומגיעים לאגם. ליד האגם ניצבת נסיכה יפהפיה שאי אפשר לפספס את שערה הגולש ואת השמלה המרשימה שהיא לובשת. כמו באגדות. אתם עומדים ממרחק ומביטים בה. ואז, לפתע, היא מתכופפת, מרימה בכף ידה צפרדע ירוקה קטנה, מקרבת אותה אל פניה ומנשקת אותה בפיה. המראה מרחוק לא ברור. למה שמישהי תעשה דבר כזה, ועוד בטח נסיכה כל כך יפה? אבל אז קורה משהו מטורף: הצפרדע נעלמת וליד הנסיכה מתייצב נסיך צעיר ויפה. אתם צובטים את עצמכם. מה הסיכוי שזה מה שראינו ממש עכשיו?, רגע, זו לא האגדה של האחים גרים על הנסיכה והצפרדע? אבל זו רק אגדה, לא? אז מה לעזאזל קרה כאן?

זה בדיוק מה שמרגישים חובבי מוזיקה בעולם שנחשפו בשנים האחרונות לגילויים החדשים בסיפור, שפעם כולנו חשבנו שהוא לא יותר מאגדה אורבנית. זה הסיפור שטען שפול מקרטני, היוצר האגדי ואחד משני מנהיגי "החיפושיות", נהרג בתאונת דרכים, אי שם ב-1966, ואז הוחלף בכפיל שהמשיך את דרכו, מאז ועד היום, כאילו לא קרה דבר. ההחלפה נעשתה מאינטרסים מסחריים וגם על מנת שלא לגרום למשבר חברתי עולמי וצער אינסופי בקרב מיליוני הנערות שהעריצו את הלהקה. ההצגה פשוט היתה חייבת להימשך ומשום כך, המוות וההחלפה הוסתרו מהציבור כל השנים. במקביל, רמזו לנו חברי הלהקה על המוות של פול ועל החלפתו בשירים ומעל גבי עטיפות האלבומים שלהם, כי נאסר עליהם לספר ישירות מה באמת קרה. לאחר פירוק ה"ביטלס", רשמית ב-1970, אותו מחליף של מקרטני המשיך והקים את להקת "כנפיים" ומשם המשיך לקריירת סולו עניפה, שנמשכת עד היום. מקרטני הוא המוזיקאי המצליח ביותר בהיסטוריה של הפופ, אם מחברים את מכירות אלבומי ומוצרי ה"ביטלס" ואת אלו שלו עצמו ולבטח אחד המשפיעים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. "היי ג'וד", "פני ליין", "לט איט בי", "אלינור ריגבי" ומעל כולם YESTERDAY, הם רק מעט מעשרות קלאסיקות שכולנו מכירים ושהוא יצר, הלחין ושר בעצמו, או כחלק מהשותפות שאין שנייה לה עם ג'ון לנון. הוא אפילו היה בישראל, בהופעה היסטורית ב-25.9.2008 בפארק הירקון. רגע, זה היה הוא? פול מקרטני? או שאולי ראינו את הכפיל שלו? אם המידע שנחשף בפנינו בשנים האחרונות נכון, אז מי שראו הצופים בהופעה, היה בחור בשם ויליאם ואלאס שפרד, או בילי שפרד (בילי הוא כינוי לויליאם).

 

מי אתה, פול מקרטני?

ויליאם\בילי שפרד הוא למעשה הכפיל שהחליף את פול הביולוגי מספטמבר 1966 וממשיך לשאת את שמו עד היום. כך לפחות נטען בספר חדש (יחסית) "זכרונותיו של בילי שירס" ("בילי שירס" הוא הדמות החדשה שהציגה הלהקה בפתח האלבום "מועדון הלבבות ה/שבורים של סרג'נט פפר"). ספר מבית היוצר של לא אחר מאשר....פול מקרטני עצמו (כלומר: בילי שפרד כמחליפו של פול מקרטני). אז תנו לי להציג בפניכם את האחד והיחיד, בילי שירס. כלומר בילי שפרד.

 

 

 

-"הלו, בילי"

(אוליביה האריסון, אשתו של ג'ורג' המנוח, נקלטת בעדשת המצלמה כשהיא מברכת ממש כך, את "פול מקרטני" מאחורי הקלעים במופע ההנצחה "הקונצרט עבור ג'ורג'" ב-2002. בילי מחבק אותה ולידם עומדת משתאה אשתו דאז של מקרטני\שפרד, הת'ר מילס).

 

זה סיפור מטורף, רב-שכבתי, מורכב, מטלטל. רבים יחשבו שזו עוד קונספירציה שמישהו מנסה למכור לנו, כמו מה שכבר חווינו בסיפורים כגון רצח קנדי, הנחיתה על הירח או אפילו ברצח רבין. אין כאן ניסיון לשכנע את מי מהקוראים באמינות הסיפור, אלא רק לדווח על מה שנכתב בספר, לגבות את זה במקורות נוספים, להראות שאכן מדובר בשני אנשים שונים (פול הביולוגי ולעומתו בילי שפרד, המחליף) ומכאן, שכל אחד ינתח את זה לעצמו. זה סיפור קשה לעיכול, עם חלקים אפלים ומטרידים, עטוף בשירי פופ נצחיים ובדמויות שכולנו מכירים ואוהבים (מי לא אוהב את פול מקרטני?). חייבים לחבר בו קצוות שונים, שלרבים עדיין נראים פיקטיביים לחלוטין, על מנת להבין מה מנסים לספר לנו ולמה (כולל למה עכשיו, אחרי יותר מחמישים שנה). מקרטני הוא איקון של הפופ העולמי, ומי שהקים והוביל, ביחד עם ג'ון לנון, את הלהקה הגדולה והמשפיעה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. הוא מת ואז הוחלף. אז מה בדיוק קרה כאן?

 

פול מת בתאונה ומוחלף מייד

ב-11.9.1966, כשה"ביטלס" בשיא הצלחתם, אחרי הוצאת האלבום "ריבולבר" ובתום מסע הופעות קייצי בארצות הברית, נוהג מקרטני בשעת ערב מאוחרת ברכב האסטון מרטין שלו, באזור לונדון, 10 ק"מ צפונה על דרך דוסברי (Dewsbury road). המקום הזה מוזכר גם בספר מ-2018 וגם בסרט "מסע הקסם המסתורי" של ה"ביטלס" מ-1968. מקרטני אוסף בדרך טרמפיסטית אלמונית בשם דונה, וכעבור זמן לא רב המכונית עוברת תאונה קשה. זה קורה מעט לפני שעת חצות באותו יום. הרכב מוכרז "טוטאל-לוס" ושתי גופות מחולצות ממנו: זו של דונה וזו של פול מקרטני. גופתו של פול מוגדרת כ-DECAPITATED, כלומר כזו שראשה נערף. הסיפור מוסתר מהתקשורת ולא דולף.

מי שמתעשת מיד הוא בראיין אפשטיין, אמרגן הלהקה. הוא מיידע את הקרובים למקרטני ומארגן מייד מציאת מחליף. עם המחליף עובדים חזק על שיפוץ הפנים על מנת שיידמה ככל שניתן למקרטני; מוודאים שהוא שולט ברפרטואר של הלהקה עד אז, ומסתבר שזו ממש לא בעייה כי מדובר בנגן אולפן שניגן גרסאות כיסוי רבות לשירי "החיפושיות" באותה תקופה; ומאפשרים לו להיכנס לנעליים של פול הביולוגי ולכתוב ולהלחין שירים חדשים לאלבומים הבאים של הלהקה. דרך אגב, הוא מתגלה כיוצר כישרוני לא פחות מפול הביולוגי.

בינתיים, עד שתהליך ההטמעה של האמן החדש, שנמשך מספר חודשים, מסתיים, משוגרים ל"רחוב" (אירועים ציבוריים שונים) כפילי-מראה בלבד של מקרטני, שהם אנשים חסרי כל כישרון מוזיקלי, והציבור לא חושד בדבר. "מקרטני" ממשיך להיראות בציבור. בעידן ללא מחשבים וללא רשת אינטרנט ורשתות חברתיות, הסתרת המקרה פשוטה בהרבה. ואכן הסיפור לא דולף במשך 3 שנים, עד ספטמבר 1969. ההתמודדות של הלהקה עם הכאב על מותו של פול באה לידי ביטוי בשירי אבל רבים וברמזים לגבי מה שקרה, בתוך השירים ומעל גבי עטיפות התקליטים. כך משחררים הארבעה, כולל בילי שפרד המחליף, לחץ. חלק מהרמזים גלויים לכל עין ואוזן. זכור, למשל, המלמול בג'יבריש שמופיע מייד בתום השיר "אני כה עייף" באלבום הלבן, שאם מנגנים את התקליט לאחור (משהו שאפשר היה לעשות בעידן הויניל של התקליטים שהתנגנו על הפטיפונים) נשמע בבירור המשפט הבא: "פול מת, מתגעגע אליו, מתגעגע אליו, מתגעגע אליו". או אם מנגנים לאחור את הקטע "מהפכה מספר 9", גם כן מתוך האלבום הלבן, שומעים את המשפט: "הפוך אותי, איש מת". או המלמול של ג'ון לנון בסוף "שדות תות לנצח": "אני קברתי את פול". וכמובן מילות שירים רבים, כגון "התפוצץ לו הראש במכונית, הוא לא שם לב שהאורות התחלפו" מתוך "יום בחיים" בתקליט "סרג'נט פפר". והיו גם רמזים אחרים שהוצפנו, שלא ניתן היה לפענח אותם ללא עזרה מבפנים. העזרה הזו תגיע עשרות שנים מאוחר יותר, בשורה של חשיפות הדרגתיות, בוידאו ובעיקר בספר "זכרונותיו של בילי שירס" שבו מעל 600 עמודים של מידע, על כל מה שקרה.

המושכים בחוטים מאחורי הלהקה, בעיקר האמרגן בריאן אפשטיין ומפיק העל ג'ורג' מרטין, בשליחותם של גורמים עלומי-שם אחרים, מחתימים את חברי הלהקה והמקורבים ללהקה על מסמכי סודיות ומגבים את אותם מסמכים באיומים שמונעים את דליפת הסיפור. הם פורטים על הנימים האישיים ביותר של כל שותפי הסוד בכך ש"תעשו את זה למען זכרו ולכבודו של פול". וזה עובד. במקביל, מפוצים אותם אנשים בסכומי כסף משמעותיים (דמי השתקה). המכונה המשומנת ממשיכה קדימה. פול הביולוגי איננו והמחליף שלו, ויליאם ואלאס שפרד (בילי שפרד) מוברג ללהקה והכל נמשך כרגיל. הוא תורם רבות לקלאסיקות הבאות במחצית השנייה של חיי הלהקה: לאחר שפול מילא את חלקו עד 1966, בילי שפרד יהיה זה שיהיה חתום, כיוצר וכזמר, כפול מקרטני לכלל העולם, על אלבומים קלאסיים כמו "סרג'נט פפר", "האלבום הלבן" ו"אבי רואד".

 

השמועה מודלפת ומתפשטת

בספטמבר 1969, חמישים שנה לאחור מעכשיו, המחנה שמאחורי הלהקה מדליף את הסיפור למוזיקאי אמריקאי, שמדליף אותו לחבר אחר. תוך כמה ימים הסיפור מגיע לעיתונאי בשם טים הארפר, שמפרסם את הסיפור ב"טיימס-דלפיק", מגזין סטודנטים באוניברסיטת דרייק באיווה, ארצות הברית. משם הסיפור מתחיל להתפשט ברחבי ארצות הברית. זה מתחזק חודש מאוחר יותר בשידור רדיו של שדרן בשם ראס גיב מתחנה בדטרויט, מישיגן ואז זה כבר נחשף לכל העולם. הכל קורה בסמוך לצאת האלבום "אבי רואד" של הלהקה, דבר שתורם רבות למכירות שלו, כי הציבור רוכש את האלבום גם על מנת לחפש בו את אותם רמזים שיוכיחו לו את מה שנטען בתקשורת. והאלבום אכן משופע ברמזים, החל מהעטיפה האיקונית שלו בו צועדים ארבעת חברי הלהקה על מעבר החצייה ב"אבי רואד" כשהם מדמים דמויות המשתתפות בטקס הלווייה, ודרך השירים שבו כגון COME TOGETHER (השורה "אחד ועוד אחד ועוד אחד הם שלושה", רמז לשלושת חברי הלהקה המקורית שנותרו בחיים) או CARRY THAT WEIGHT ("נער, מעכשיו כל המשא עליך, להרבה זמן", רמז לנעליים הגדולות שהמחליף של מקרטני ז"ל צריך למלא כחבר החדש בלהקה הגדולה והמצליחה ביותר בעולם).

היסטריית PAUL IS DEAD ("פול מת") נמשכת מה-17.9.69, עת הפרסום הראשוני ב"טיימס-דלפיק" ועד ל-7.11.69, אז מתפרסמת כתבת שער במגזין הנחשב "לייף" ובו מצולמים פול ולינדה מקרטני כשלידם הכותרת PAUL IS STILL WITH US, "פול עדיין איתנו". מחנה ה"ביטלס", דרך הפרסום הזה, מרגיע מעט את השמועות והסיפור יורד מהכותרות.

בישראל זכורה תכנית הספיישל של יואב קוטנר בגלי צה"ל, "פול מקרטני מת", שהוקלטה ושודרה ב-1976 ולאחר מכן שופצה ושודרה שוב ב-1977, כשהסיפור מוצג כלא אמיתי בעליל. זה מה שהיה ידוע אז. הפרק המיוחד שודר גם ב-1981, כחלק מ"מסע הקסם המסתורי", סדרת רדיו מרתקת בת שישים פרקים באורך שעה כל אחד, על דרכה של הלהקה, בעריכת ובהגשת יואב קוטנר בגלי צה"ל. ומאז, בארץ וגם בעולם, הסיפור הונח בצד. עד 2006.

 

 

 

"צר לי שרק שנינו כאן (מתכוון לרינגו, שעומד לידו, ולו עצמו). כולנו יודעים מדוע ג'ון לא יכול להיות כאן. כולנו אהבנו את ג'ון וכולנו אהבנו את פול".

(ג'ורג' האריסון בנאום התודה שלו על הכנסת "החיפושיות" להיכל התהילה האמריקאי ב-1988. הוא אומר "אהבנו את פול", כשהמילה "אהבנו" בלשון עבר. וזה נאמר באותה נשימה לגבי לנון. כלומר, הוא מדבר על שני אנשים שמתו. צפו החל מ-02:10).

 

תהליך החשיפה ההדרגתי מתחיל

ב-2006, ארבעים שנה לאחר תאונת הדרכים וההחלפה של מקרטני בבילי שפרד, מתחיל מה שנראה כתהליך חשיפה הדרגתי למה שקרה. באינטרנט צצים סרטוני וידאו קצרים, בסדרה ממוספרת של פרקים, תחת הכותרת ROTTEN APPLE, "תפוח רקוב". זה משחק מילים על שמה של חברת התקליטים שהקימו חברי הלהקה ב-1968 וגם רמז לכך שאחד מהחברים לא אמיתי. חתום על הסדרה איש מסתורין שמכנה את עצמו I AM A PHONEY, "אני מזויף", רמז לכך שיש מחליף לפול הביולוגי ואתם לא יודעים מי הוא. בסרטונים, שאפשר לראות את חלקם עד היום ביו-טיוב, אפשר לראות הוכחות לסיפור המוות וההחלפה, אבל האימג'ים לא ברורים ולא מתחברים לתמונה קוהרנטית. הסרטונים מסתיימים בלוגו של תפוח ובכיתוב APAUL CORPSE, "גופתו של פול", שזה משחק מילים על APPLE CORPS, שמה המסחרי של "חברת אפל". סרט וידאו מושקע וארוך יותר (50 דקות שמחולקות ל-5 פרקים של 10 דקות כל אחד) מופיע ביו-טיוב ב-2010: זהו הסרט WINGED BEATLE, "החיפושית קצוצת הזנב", עוד משחק מילים על חשבון מקרטני, כשהכוונה היא גם למי שהמשיך והקים בשנות השבעים את להקת WINGS ("כנפיים"). הסרט הזה מאגד בתוכו חלק מהחומרים שהופיעו כבר בסדרה ROTTEN APPLE, אבל למעשה מתכתב עם החשיפות שמופיעות במוצר העיקרי בסדרת החשיפות, הספר "זכרונותיו של בילי שירס". מחבר הספר, סופר אמריקאי בשם טום יוהרייט, מסביר בספר שהוא קיבל חומרים ומסמכים רבים משפרד עצמו, ושהסיבה הרשמית להוצאת הספר היא ששפרד נכנס למעגל האחרון של חייו והוא רוצה לדווח על דברים שקרו לו בעבר. שפרד הוא בן 82, חמש שנים מבוגר יותר מהגיל האמיתי של פול הביולוגי. גם זה מוזכר בספר. הוכחה מצולמת לכך אתם יכולים לראות בדקה החמישית של הסרט "מסע הקסם המיסתורי". באותה סצינה בתוך האוטובוס נשמע מקרטני (שפרד) אומר למישהי שיושבת לידו: "אני בן שלושים". הסרט צולם והופק ב-1967, מה שאומר שהתשובה המקורית היתה צריכה להיות "אני בן 25", כי פול הביולוגי נולד ב-1942. אבל שפרד עונה את התשובה האמיתית. אז הנה עוד רמז לכולנו שמדובר במחליף.

 

ספר הזכרונות מתפרסם

ב-2009 יוצאת לשוק המהדורה הראשונה של הספר "זכרונותיו של בילי שירס". "בילי שירס" כזכור היא הדמות שהמציאה הלהקה והציגה לעולם כחלק מסיפור המסגרת של האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר". פירוש המילה SHEARS באנגלית הוא "הצמר של הכבשה", ואם משתמשים בזה כפועל, אז זה "לגזוז" (את הצמר). אז בילי שפרד ("שפרד=רועה") הופך להיות "בילי שירס"(הצמר של הכבשה). והשם "בילי שירס" כולל משחק מילים נוסף: אם מזיזים את האות S מתחילת המילה SHEARS לסוף המילה "בילי", אז מקבלים את צירוף המילים Billy's Here, כלומר "בילי כאן".

הספר "זכרונותיו של בילי שירס" עובר מתחת לרדאר התקשורתי העולמי ולא משווק באתרים הרשמיים של ה"ביטלס" או באתר של פול מקרטני. באותה מהדורה ראשונה (משנת 2009) מתקבל דיווח ראשוני על כל מה שקרה ועדיין הדברים סתומים. זה הספר עם העטיפה האדומה, ולא כדאי להשקיע בו זמן, כי הוא מופיע שוב בספטמבר 2018, ממש לפני שנה, במהדורה עם עטיפה כחולה, עם אמירות ברורות בהרבה ושלל חשיפות חדשות שלא הופיעו במהדורה המקורית.

 

הספר והחשיפות

אז מי ומה עומדים מאחורי הספר הזה? בעמוד השני בספר מופיע ההסבר הבא: "הספר הזה הוא פרוייקט סולו ולא מוצר של ה"ביטלס". PEPPERS PRESS (הוצאת "פפר", שימו לב למשחק המילים וההקשר ל"סרג'נט פפר") היא שלוחה של MACCA CORP ("מקה"-כינוי חיבה וקיצור שמו של מקרטני). הדעות המופיעות בספר הן אך ורק אלו של "בילי שירס" ואינן מייצגות בהכרח את אלו של המחבר\המקודד. הספר הודפס בסין".

המקודד הוא הסופר טום יוהרייט. התמונה שלו ושל פול מקרטני (כלומר, בילי שפרד) מופיעות אף הן על העטיפה הפנימית. הטקסט בספר מופיע בשלוש צורות. הראשונה היא כמובן הטקסט הרגיל, אותו ניתן לקרוא כפי שקוראים כל ספר אחר. שתי הצורות האחרות הן מקודדות: יש מילים בתוך משפטים שמופיעות ב-BOLD, כלומר מודגשות, ואז אם מחברים אותן יחד באותו עמוד, מקבלים משפטים חדשים. צורה נוספת היא ה-ACROSSTICALS, כלומר אותיות ראשונות במילה הראשונה בכל שורה, שאם קוראים אותן מלמעלה למטה, מתקבל משפט חדש נוסף. הקידוד הוא חלק ממנגנון ההסתרה, שנחשף כעת, בדיוק כפי שה"ביטלס" הצפינו מסרים שונים בשירים ומעל גבי עטיפות התקליטים. המסתוריות הזו היא חלק ממנגנון פעולה קבוע של הלהקה והיא הוכתבה להם מלמעלה. כלומר, מאותה מכונה שעמדה מאחורי הלהקה. ועוד מעט נגיע לשם, כי זה סיפור לא פחות חשוב מעצם מותו של פול מקרטני והחלפתו במישהו אחר.

אז למה להאמין במה שכתוב בספר? מה מבטיח לנו שזה לא המשך של אותו משחק רמזים משנות השישים או מהדורה מחודשת וגדולה יותר של אותה מהתלה חביבה\אגדה אורבנית שלפיה "פול מקרטני מת?"

יש למעשה שלוש סיבות משמעותיות להניח שהפרטים בספר נכונים. ראשית, מישהו עשה מאמץ אדיר בטקסט ובהפקה (הספר ולצידו הסרטונים באינטרנט) להציג לנו את הסיפור מזוית חדשה. למה לטרוח כל כך, בזמן ובהשקעה כספית, ולכתוב ספר בן קרוב ל-700 עמודים, על מנת לגלות פרטים חדשים על משהו שהציבור כבר מזמן לא מתעסק בו?

בנוסף, בספר יש פרשנויות חדשות ללמעלה מ-200 שירים, רובם של "החיפושיות" אבל גם של אמנים נוספים שידעו על הסיפור. מישהו היה צריך לאשר להשתמש בכל אותם שירים נצחיים שמרכיבים את החלקים היפים ביותר בספר. וככל שידוע, לא הוגשו תביעות משפטיות כנגד המחבר טום יוהרייט על שימוש באותם שורות משירים. הסיבה: הוא קיבל אישור מהאיש עצמו ומכל מי שעומד מאחוריו ב"מחנה שפרד\מקרטני".

ואולי מעל הכל, עומדת כאן מעורבותו של גרגורי מרטין, בנו הבכור של סר ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של אלבומי ה"ביטלס". לא רק שהוא כתב הקדשה חמה המופיעה בתחילת הספר, ולמעשה מאשר את מה שכתוב, הוא גם מקריין את גרסת האודיו הארוכה של הספר, שמוצעת אף היא למכירה ב"אמזון". בהקדשה, גרגורי מרטין מציין שהוא הסתובב באולפני "אבי רואד" בשנות השישים כילד קטן בעת הקלטת האלבומים של ה"ביטלס". כעת הוא סוגר מעגל בכך שהוא נוטל חלק בספר שחושף את מה שקרה. נראה שמרטין ג'וניור הוא חלק מ"המשפחה". וזו בהחלט יכולה להיות חותמת נוספת לאמינות הדברים.

דבר מעניין נוסף שמופיע על העטיפה הפנימית של הספר הוא הקטע הבא: "בספר הזכרונות הזה, בילי (ויליאם שפרד) מציג כיצד ואיך הוא קיבל את התפקיד של פול מקרטני ב"חיפושיות". ההחלפה הניעה את הלהקה לכיוונים מוזיקליים חדשים וכוונה את העולם לתוך מהפכה חברתית שנמשכת עד היום. ויליאם מסביר מה הניע אותו להצלחה חסרת תקדים, וכיצד התפקוד שלו כמחליפו של פול ייסרה כל אחד מחברי ה"ביטלס". ההצצה פנימה מנקודת המבט של "בילי שירס" מעניקה לנו פרטים שמעולם לא הודפסו לפני כן, של עבודה כבירה ומקודדת זו שכוללת בידיון היסטורי".

המילה "בידיון" (FICTION) במשפט האחרון מטעה מעט. לכאורה, זה סותר את כל הסיפור שמסופר בפרטי פרטים בספר. אבל אם קוראים בעיון את כל המידע המופיע בין 666 העמודים, מגלים ששפרד מתוודה שהוא חויב להכליל את המילה הזו, על מנת להימנע מתביעות משפטיות שיסכנו את המעמד והרכוש שהוא צבר עד כה. זו פשוט מילה שעורך הדין שלו חייב אותו להכניס.

 

 

 

-דיויד לטרמן: "חלק מהעניין בשמועה על כך שמתת היה שמישהו אחר מילא את מקומך".

-בילי שפרד: "ובכן, אני זה הוא". (באנגלית: Well, this is him).

(שפרד כמקרטני מתארח אצל דיויד לטרמן בשנת 2009 ומתוודה שהוא אכן המחליף. הקהל מגיב בצחוק ולא מבין מה נאמר לו. מייד לאחר מכן עושה שפרד תנועה של "שקט!" ומניח את אצבעו על פיו. צפו בשתי הדקות הראשונות).

 

ויליאם\בילי מחליף את פול

אז מיהו בילי שפרד? לפי המהדורה החדשה (2018) של הספר, הרי שמדובר בנגן אולפן-SESSION MUSICIAN, אחד מני רבים שהסתובב בלונדון וספציפית באולפני "אבי רואד". אחת הלהקות שניגנה גרסאות כיסוי לשירי ה"ביטלס" באותן שנים נקראה BILLY PEPPER AND THE PEPPERPOTS. ויליאם ואלאס (בילי) שפרד, היה חבר בלהקה הזו. מישהו שבראיין אפשטיין התייעץ איתו סיפר לו על הנגן הזה, ובראיין, שהכיר אותו, הציע לו את התפקיד (עמוד 158 בספר). ויליאם חשב שבראיין מבקש ממנו להיות נגן אולפן שילווה את שירי הלהקה, אפילו ללא מתן קרדיט, אבל אז בראיין גילה לו שפול מת והלהקה חייבת מחליף קבוע. ויליאם\בילי מסכים מיד לעסקה שתהפוך אותו לחבר מן המניין ב"ביטלס". הוא מקבל את הזהות של מקרטני ואת כל הרכוש שלו, ובתמורה הוא נדרש לוותר על זהותו הקודמת וגם על המראה שלו. תהליך כניסתו ללהקה מתחיל מיד. זה כולל את הצגתו לשאר חברי הלהקה, שמקבלים אותו בחשדות כבדים, לאור האבל הכבד שלהם על מותו של פול וחוסר האמון שלהם במישהו החדש שהוצנח עליהם מלמעלה. שפרד מתחיל לצבוע את שערו לשחור ולעבור מילויים פלסטיים בפנים שיקרבו אותו לדמות המקורית של מקרטני. הוא מכיר היטב את להיטי הלהקה, אותם נהג לכסות כחלק מחברותו ב"פפרפוטס" אבל הוא מנגן גיטרה ביד ימין וחייב ללמוד להחזיק את הגיטרה ביד שמאל, כמו פול הביולוגי. בנוסף, הוא מתחיל לעבוד על שירים חדשים לאלבומים הבאים של הלהקה. ג'ון לנון מספר לו על התחלה של שיר שפול הביולוגי התחיל לכתוב ואשר עוסק ברחוב קטן בליברפול. שפרד, כך לפי הספר, לוקח את אותו "זנב שיר" וכותב את "פני ליין", התרומה הראשונה שלו לעידן החדש של "החיפושיות". בחודשים הראשונים של 1967 מתחילה גם העבודה על האלבום "סרג'נט פפר", שיצא לבסוף לשוק ב-1.6.67. שפרד משקיע את כל כולו בכתיבת חלק מהשירים, ולטענתו כ-700 שעות בהפקת אותם שירים באולפן, ביחד עם המפיק הקבוע ג'ורג' מרטין. חברי הלהקה האחרים מלגלגים על ההשקעה המטורפת שלו ולא מבינים למה לוקח כל כך הרבה זמן לשפר עוד ועוד כמות כל כך קטנה של שירים, שהרי הם היו רגילים לזמני הקלטה קצרים בהרבה, כפי שהיה באלבומים הקודמים שלהם. אבל שפרד מתאר בספר שהוא היה חייב להוכיח להם ולעולם שהוא לא פחות מוכשר מפול הביולוגי, ומתגאה בתוצאה המרהיבה והחדשנית שהיא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר". שפרד משקיע רבות גם בעיצוב עטיפת האלבום, ביחד עם ג'אן הוורת ופיטר בלייק, עטיפה שהיא רמז אחד ענק למה שקרה: סלבריטאי העולם דאז עומדים כקבוצה בטקס הקבורה של פול מקרטני והלהקה הישנה. זה מתחבר לקונספט של האלבום, שמציג זמר חדש בשם בילי שירס, שיעמוד החל מעכשיו בראש הלהקה שנקראת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר".

 

 

 

 

 

והספר מנחה אותנו גם לראות איך בילי שפרד נראה, אם רק נחפש באינטרנט, עוד לפני הניתוחים שהפכו אותו ל"פול מקרטני". למעשה, כך נטען בספר, כבר ראינו אותו. בסרט "מסע הקסם המסתורי" יש הופעת אורח של להקה בשם "דה בונזו דוג דו-דה בנד". הזמר ומנהיג הלהקה הוא ויויאן סטנשל. לפי שפרד, דרך הסופר טום יוהרייט, ויויאן סטנשל הוא דמות שבילי שפרד המציא, והשתעשע בה מעת לעת. בזמני הפוגות קצרים מה"ביטלס", הוא גילם את הדמות של סטנשל בעצמו פעמים מסוימות, ובשאר הזמן שכר שחקן אחר שיגלם את אותה דמות בדיוק. בסרט "מסע הקסם המסתורי" (1967) חברי ה"ביטלס" צופים במופע קצר של ההרכב הזה, כשהם מבצעים שיר בשם DEATH CAB FOR CUTIE. הזמר שכתב ומבצע את השיר הזה הוא לא אחר מאשר בילי שפרד עצמו, לפני הניתוחים ושינוי צורת הפנים. הסברה אם כך היא שמי שמשחק את מקרטני באותו הסרט עצמו הוא או שפרד ב"לוק" המשופר שלו כמקרטני או שמדובר בכפילי מראה שצצים בסצינות הקצרות בין הקטעים המוזיקליים בסרט. ומה לגבי השיר עצמו, "מונית מוות לאשה היפה"? עיון קצר במילות השיר, שכתב שפרד ביחד עם ניל אינס, עוד חבר בלהקת "בונזו", מספק לנו רמזים עבים נוספים לגבי מה שקרה: אשה יפה עוצרת רכב. הנהג מעלה אותה והם נוסעים. אבל אורות הרמזור מתחלפים מירוק לאדום, הנהג מנסה לעצור אבל שניהם מוצאים את מותם. וזה מתכתב עם השורות שלנון כתב בשיר "יום בחיים": "הראש שלו התנפץ במכונית, הוא לא שם לב שהאורות התחלפו". בסרט אנו שומעים את מקרטני מזכיר פעמיים את הכתובת באזור לונדון שהיא "10 ק"מ צפונה על דרך דוסברי (Dewsbury road)". האוטובוס בסרט "מסע הקסם המסתורי" נוסע ומגיע לשם. לפי "זכרונותיו של בילי שירס", זהו המקום בו אירעה התאונה בה מצא מקרטני את מותו. הסרט מצולם שנה אחת בדיוק לאחר התאונה וה"ביטלס" מראים לנו את המקום המדויק בו היא קרתה, מבלי להזכיר את ההקשר הזה אז.

 

פול הביולוגי משמאל, בילי שפרד מימין. הם לא באמת דומים

 

ועניין הכפילים לא נעצר כאן. בילי שפרד הוא בעיקר הכפיל\מחליף של מקרטני, מספטמבר 1966 ועד היום. למדנו גם שבילי שפרד גילם במקביל דמות שהוא המציא בלהקה אחרת, אותו ויויאן סטנשל.

 

 

כאן אתם יכולים לראות את בילי שפרד פעמיים: משמאל כויויאן סטנשל, סולן להקת ה"בונזו דוג דו-דה בנד" ומימון בלבוש שלו מעטיפת האלבום "סרג'נט פפר". תווי הפנים דומים ועם מספר שינויים פלסטיים, בילי שפרד מחליק בקלות מהדמות של סטנשל בחזרה לדמות העיקרית שהוא מגלם, (המחליף של) פול מקרטני.

ואנחנו למדים מהספר על אותו בילי שפרד בכובע אחר נוסף: פיל אקריל.

להקה בריטית שולית נוספת שפעלה בתחילת שנות השישים נקראה "דני ליין והדיפלומטס". מנהיג הלהקה ליין הוא מי שחובבי המוזיקה מכירים בהמשך הדרך כחבר בהרכב המקורי של ה"מודי בלוז" (החל מ-1964 ועד שפרש מהלהקה ב-1966) וכמובן חלק מלהקת "כנפיים", להקתו של בילי שפרד\פול מקרטני בשנות השבעים. "דני ליין והדיפלומטס" ניגנה עם לצד ה"ביטלס" במועדונים שונים, בתחילת שנות השישים, עוד לפני הפרסום וההצלחה האדירה של ארבעת המופלאים. אחד מהחברים בלהקה היה פיל אקריל. בספר, בעמוד 390, ויליאם מודה שהוא היה גם ויויאן סטנשל (באמצע שנות השישים) וגם פיל אקריל (בתחילת שנות השישים) ושאלו היו בסך הכל דמויות שהוא החליט לגלם במקביל. אבל הוכחת העניין הזה הופכת בעייתית יותר מכיוון ש-EMI, החברה בה הקליטו ה"דיפלומטס", שהיא ממש לא במקרה גם החברה בה הקליטו ה"ביטלס", מחקה את כל ההקלטות של "דני ליין והדיפלומטס". בכל מקרה, אנו מסיקים מהסיפור הזה שדני ליין, נגן גיטרה מוכשר בפני עצמו, ואשר עדיין נמצא איתנו, ניגן גם עם בילי שפרד ב"דיפלומטס", בתחילת שנות השישים, ובהמשך עם אותו בילי שפרד, כפול מקרטני בלהקת "כנפיים". אם יש מישהו שיודע מה קרה, לפני ואחרי, ואין ספק שגם הוא "התבקש" שלא לגלות דבר, אז דני ליין הוא האיש.

 

 

 

מראיין: איך היה לנגן עם בילי שפרד במקום עם פול מקרטני?

ליין: מי זה בילי שפרד? אתה מתכוון לבילי שירס.

מראיין: ואו. בילי שירס קמפבל....

ליין: מי לעזאזל זה בילי קמפבל?

(דני ליין מתחמק באלגנטיות ובמקביל מסגיר את מה שהוא יודע בסוף ראיון איתו ביו-טיוב. צפו החל מ-19:10, ממש לקראת סוף הראיון).

 

קשר של שתיקה

ויש עוד אנשים שעדיין בחיים שיודעים בדיוק מה קרה. ג'יין אשר, למשל. החברה המיתולוגית של פול הביולוגי, מאז 1964, שחקנית תיאטרון וקולנוע ואשת חברה מובילה בתחילת שנות השישים בלונדון. גם היא חווה את התאונה הקשה שבו אהוב ליבה נהרג. האבל שלה עליו נקטע בפעולה המהירה שהיא נדרשת לשתף עימה פעולה: על מנת שהציבור לא יחשוד בדבר, היא מקבלת הנחייה להמשיך ולהיראות בציבור עם בילי שפרד, המחליף של פול. לא משאירים לה ברירה, והיא נאלצת לקבל עליה את הגזירה הזו. הקשר המוזר והמאולץ הזה נמשך למעלה משנה ומגיע לשיא כשבילי מציע לה נישואין בסוף 1967. אבל בילי מתגלה כרודף נשים (ג'ורג' האריסון התייחס לכך בשיר "כשהגיטרה שלי מייבבת" ומכנה את שפרד PERVERTED, סוטה\רודף נשים, דבר שמקבל אישור בספר, בו שפרד מכה על חטא בהקשר הזה). אשר תופסת אותו במיטה, אצלה בבית, עם מישהי בשם פרנסי שוורץ. במקביל בילי מתחיל בקשר רומנטי עם לינדה איסטמן, שמאוחר יותר תיהפך לאשתו. הנישואים של אשר לשפרד מבוטלים ואשר, שמתנגדת בתוקף עד היום לספר מה קרה, יוצאת חבולה מכל הסיפור. ויליאם מודה בספר שג'יין היתה הנערה של פול הביולוגי, אבל לא שלו, והקשר ביניהם לא יכול היה להחזיק מעמד ממילא. מעט מאוחר יותר, בסמוך לפירוק הקשר ביניהם, בילי נושא לאשה את לינדה. ומיד לאחר מכן חווה ג'יין אשר עוד טרגדיה: אביה ריצ'ארד נמצא מת בדירתו!

ריצ'ארד אשר היה אנדוקרינולוג ומומחה להיפנוזה. יש סברה שהוא ערך היפנוזות גם לפול הביולוגי, בזמן שהוא גר אצלם בבית בתקופת החברות שלו עם ג'יין. באפריל 1969, כשהוא בן 57, ריצ'ארד אשר נמצא מת בביתו. גם סיפור המוות שלו מעורפל ובהמשך הושתק. הגרסה הרשמית טוענת שהתאבד. אבל, האם הוא נרצח? האם איים לדבר ולחשוף את מה שהוא יודע על הסיפור ואז הושתק? והאם כיוונו המושכים בחוטים דווקא לג'יין בתו, ושידרו לה בכך את המסר שלא תגלה דבר לגבי ההחלפה? השאלות האלו נותרו ללא פיתרון.

ויש עוד אנשים שיודעים מה באמת קרה ולא מדברים. אבל מעת לעת יש זליגות גם אצלם.

 

 

 

-"הבעל שלי בגד בי ולא עם אישה אחרת. אם תלחצו עלי, האמת תצא החוצה. אבל הציבור לא רוצה לדעת מהי האמת, מכיוון שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד איתה. אנשים פשוט יהיו הרוסים. וזאת הסיבה שאני שותקת. התחתנתי עם אגדה אבל יש מאחוריה מכונה. אני לא יכולה להרחיב, אבל אנשים צריכים לקרוא בין השורות. דברים הם לא כמו שאנשים רואים. יש לי קופסה עם הוכחות ואם משהו יקרה לי, אדאג שהאמת תצא החוצה...הבגידה של מי שהיה בעלי היא מעבר למה שניתן להבין".

(הת'ר מילס, אשתו השנייה של בילי\מקרטני, 2002-2008, ואם בתם המשותפת ביאטריס, מדברת בראיון משנת 2007 על הנישואים שלה ל"חיפושית" לשעבר. חלק מדבריה מופיע בסרטון הוידאו הזה. המשפט לגבי "המכונה" נשמט כאן אבל מופיע במקום אחר).

לאיזו מכונה בדיוק התכוונה הת'ר מילס? והאם אמרה את מה שאמרה רק על מנת להוציא יותר כסף מבעלה (בשנת 2007 משפט הגירושין שלהם עדיין התנהל). ובכלל, מה ומי עומדים באמת מאחורי הסיפור שהתחיל ב-1966 ולא נחשף לחלוטין עד היום?

 

המושכים בחוטים

גם לשאלות האלו אנו מקבלים הצצה בספר "זכרונותיו של בילי שירס". למעשה, הצצה למעגל הפנימי של הדרך בה מתנהלים הדברים בעולם ומי באמת מושך בחוטים, מאחורי הקלעים. מספר פעמים לאורך הספר, מוזכר שההצלחה האדירה של ה"ביטלס" לא קרתה במקרה ומי שדחף אותם קדימה הם ארגונים שונים, מכווני-מטרה, שנמצאים בעמדות השפעה וכוח על מקבלי ההחלטות (הממשלות, הבנקים ועוד). הכוונה היא בעיקר לחברה הסודית הגדולה ביותר בעולם, "הבונים החופשיים", קבוצה שפועלת בסתר מאחורי הקלעים ומחוברת למנהיגי העולם במגוון דרכים. במקום גבוה בפירמידה של הדרגות השונות בתוך עולם ה"פרימייסונס", אותם "בונים חופשיים", נמצאת קבוצה בשם ה"אילומינאטי", כלומר "המוארים" (מככבת, כזכור, ב"מלאכים ושדים" של הסופר דן בראון). ולפי הספר, ולפי המידע שקיים עליהם, הם כולם "לוציפריאנים", כלומר עובדי ותומכי לוציפר, השטן. ו"הסדר העולמי החדש" שהם מנסים לקדם מאחורי הקלעים, יבוא מתוך כאוס (חוסר סדר).

לפי הספר "זכרונותיו של בילי שירס", החליטה קבוצה זו לקדם אמנים שונים, ובמקביל להשתמש בהם לצרכים פוליטיים. ה"ביטלס" נבחרו לצורך מטרה זו וכך גם ה"רולינג סטונס". אחד השירים הידועים של ה"סטונס" הוא "סימפטיה לשטן" ואחד האלבומים הידועים שלהם נקרא "בקשותיהם המלכותיות מהשטן", THEIR SATANIC MAJESTIC REQUESTS.

ה"אילומינאטי", עוד בתחילת שנות השישים, חיפשה, מצאה ותפעלה אמני רוק על מנת שאותם אמנים יקדמו עבורה אינטרסים גלובליים. אינטרס מרכזי של "הבונים החופשיים" היה החלטתם להילחם בנצרות ולהביא לירידת קרנה בקרב ציבור המאמינים, וזאת על מנת לקרב את העידן של "ממשלה אחת, אמונה אחת". הם סברו שאם הציבור יעסוק ברכישת תקליטי ושירי פופ ורוק, אז האלילים שלו יהיו ג'ון לנון ופול מקרטני ופחות ישו והכנסיה. ג'ון לנון אף הצהיר כזכור, בשנת 1965, ש"הביטלס יותר פופולאריים מישו". האמירה הזו שלו, בשיא ה"ביטלמאניה", גרמה לזעזוע קשה בחברה, בארצות הברית אבל לא רק שם, והניעה חרם מעריצים זמני על הלהקה. הסברה היא שלנון לא אמר את מה שאמר סתם, אלא כחלק מדברים שהוכתבו לו או בשל השראה שהוא קיבל מאותו ארגון שדאג לקדם את המוזיקה שלו בקרב הציבור הרחב. בילי שפרד ורינגו סטאר, שני חברי ה"ביטלס" שעדיין בחיים, הם "בונים חופשיים" מוצהרים. כנ"ל טום יוהרייט, מחבר הספר ומי שקיבל ארגזים של חומרים ממחנה "מקרטני\שפרד" על מנת לכתוב את ספר הזכרונות. לפי אחת האמונות של "הבונים החופשיים", יש נקודה בזמן שבה מותר לחשוף חלק מהדברים המוסתרים הרבים הקשורים לקבוצה הזו, וזו סיבה נוספת לפרסום המהדורה החושפנית יותר של הספר בספטמבר 2018. הספר "זכרונותיו של בילי שירס" מכיל 666 עמודים. למי שלא מכיר, זהו "המספר של השטן". בספר, שפרד לא מטיף לקוראים להעריץ את השטן, אלא מדגיש שהוא מתעד דברים שקרו, מאחורי הקלעים של ההצלחה האדירה של ה"ביטלס".

עוד ארגון ששמו מוזכר בספר הוא מכון מחקר חברתי בריטי בשם "טויסטוק". זהו ארגון שאכן מקיים מחקרים חברתיים בנושאים שונים, אבל הטענה היא שבמסווה הזה הוא שלח ועדיין שולח זרועות ארוכות ביותר לארמון המלוכה ולשלטון בבריטניה, כמו גם למקומות משפיעים אחרים בעולם. הארגון מעורב בפעולות סודיות שונות ומוזכר גם בהקשר של הסיפור של מקרטני. פיסקה קצרה בספר מדברת על עיתונאי שראה את הרכב ההרוס של מקרטני בספטמבר 1966 וחשד שפול היה בתוכו ונהרג. אותו עיתונאי איים לפרסם את הסיפור, וכשבריאן אפשטיין לא הצליח להשתיק אותו, סוכן של "טויסטוק" דאג "לטפל" בו. אותו עיתונאי קיבל הרבה כסף ונשלח באונייה מחוץ לגבולות אנגליה, תוך איום מפורש על חייו אם ידליף את הסיפור בסתיו 1966. ואכן הסיפור לא דלף אז.

ואחרון חביב ברשימת המושכים בחוטים מאחורי הקלעים, ומי שהוגדר כאדם לא חביב בכלל, הוא האנגלי אליסטייר קראולי (1875-1947), "בונה חופשי", איש פולחן, קוסמות ומאגיה שחורה, שכתב ספרים רבים והמציא את דת ה"תלימה" שמטיפה מצד אחד לרצון חופשי ומצד שני להערצת ולעבודת לוציפר, הלא הוא השטן. קראולי מופיע פעמיים על גבי עטיפת האלבום "סרג'נט פפר" ומוזכר בספר כמי שהיווה השראה לג'ון ופול הצעירים. הסרט התיעודי winged Beatle , שאפשר כאמור לראות ביו-טיוב, יצא לשוק ב-2010, בדיוק 100 שנה לאחר צאתו של ספר פואמות באותו שם בדיוק מאת קראולי (Winged Beetle; יש הבדל של אות אחת, E מול A במילה "חיפושית"). קראולי מצוטט בסרט הזה עם הקשרים לסיפור מקרטני. ועוד משהו: ה-LUCY בשיר "לוסי ברקיע היהלומים", כך לפי הספר, הוא בין היתר קיצור שמו של LUCIFER, השטן.

בספר מוזכרת עיסקה, או יותר נכון טקס פולחני בו נטלו חלק ג'ון ופול הצעירים ב-1963 (היו בני עשרים אז, תמימים ורגע לפני הפרסום והתהילה). בטקס הם התחייבו לעיסקה של "מוות תמורת הצלחה". הגורמים שניהלו את הטקס, מול פול וג'ון, שייצגו את אותם ארגונים עובדי תורת השטן, הבטיחו להפוך אותם ללהקה המצליחה ביותר בעולם. אבל יש להצלחה הזו מחיר: החיים שלהם. לפי הסיפור הזה, שלא ברור אם הוא נכון, מסתבר ששני חלקי המשוואה התקיימו: ה"ביטלס" הפכו להצלחה אדירה בכל העולם החל מ-1963, ומנגד פול מקרטני שילם בחייו בסתיו 1966. אגב, גם לנון שנרצח ב-1980 שילם את המחיר. הרוצח שלו, מארק דיויד צ'פמן, תיאר ששמע קולות שטניים שהניעו אותו לרצוח את לנון. התמה הזו של "מוות תמורת הצלחה" מלווה כבר עשרות שנים את עולם הפופ-רוק, ויש הטוענים שהיא מה שעומדת מאחורי מותם בגיל הצעיר מדי של חבורת "גיל 27" (ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, איימי ויינהאוס). העיסקה עם השטן מלווה גם את הקורבן שנאלצו להקריב הלהקות הגדולות ביותר בעולם: ה"סטונס" איבדו את בראיין ג'ונס; ג'ים מוריסון הוקרב בעבור ההצלחה של "הדלתות"; ג'ון בונהאם, המתופף המיתולוגי של "לד זפלין" היה המחיר שהלהקה שילמה בעבור הצלחתה; כנ"ל קורט קוביין של "נירוונה" והרשימה ממשיכה. בכל מקרה, גם אם המיתוס הזה מופרך וכל מקרי המוות שהזכרתי כאן מקריים ולא קשורים האחד לשני, זה לא משנה את הסיפור הבסיסי לגבי מותו והחלפתו של פול הביולוגי. בספר נטען מספר פעמים שהיו גורמים רמי-דרג ש"בחשו" בלהקה מאחורי הקלעים. בין אם הם קשורים למאמינים בתורת השטן או לא הוא פרט חשוב פחות מהדברים שקרו בפועל.

בכל מקרה, סיפור מותו של מקרטני, לאור הדברים האלו, מחשיד גם שהיה מתוכנן (האם הוא נרצח ולא סתם נהרג בתאונה?). יש סברה שבילי שפרד "הוכן בקנה" להיות המחליף של פול, והיא נרמזת בספר אבל לא באופן מובהק.

בכל מקרה, כל הסיפור של ה"ביטלס", מלמד אותנו שהיה כאן מהלך מתמשך של "הנדסה חברתית" (Social Engineering). אותם ארגונים שמשכו בחוטים מאחורי הקלעים ניסו "להנדס את הציבור" ולשלוט בו, לטובת קידום האינטרסים שלהם, תוך שימוש בלהקה הכי גדולה בעולם (ובלהקה השנייה הכי גדולה דאז, ה"רולינג סטונס"). המוזיקה עדיין נצחית, אבל חברי ה"ביטלס" מוצגים כמי שאחרים שלטו בגורלם. וזה נראטיב שונה לחלוטין מכל מה שידענו לגבי הלהקה הזו וזה גם מלמד אותנו שתעשיית המוזיקה, וככל הנראה גם תחומים אחרים בעלי משמעות רבה יותר, מנוהלים באופן נסתר שהציבור כלל אינו יודע עליו, ומנווטים ונשלטים לטובת אינטרסים שלא תמיד ניתן להבין אותם (ברקזיט? שליטה גלובאלית של 4-5 חברות בשיח ובתקשורת, שהן "גוגל", "אמזון", "אפל", "פייסבוק" ו"מיקרוסופט"?). לפני שיהיה סדר עולמי חדש, חייב להיות כאוס. והעולם בכאוס מכל כיוון אפשרי. וזה הופך את סיפור מותו והחלפתו של מקרטני למין עלילת משנה בסיפור הגדול יותר, מאפשר לנו הצצה אל מאחורי הקלעים האמיתיים ונותן לכולנו חומר רב למחשבה.

 

בילי מול פול: שני אנשים שונים

ואחרי כל אלה, איך ניתן להוכיח שמקרטני אכן הוחלף בשפרד? בפשטות, מדובר בשני אנשים שונים מאוד. ההוכחות הפיזיות לכך רבות. שפרד גבוה במספר אינצ'ים מפול הביולוגי. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שה"ביטלס" הפסיקו להופיע אחרי מותו של פול. אף מעריץ שהיה מגיע להופעות הלהקה לא היה מאמין לכך שבגיל 24-25, בילי שפרד פתאום "תפס גובה" ועכשיו הוא נראה גבוה יותר מג'ון לנון. הספר גם מזמין אותנו להתעלם מתמונות רבות שקיימות באינטרנט של פול מקרטני, כי חלק מהן אלו בעצם כפילי המראה שלו, ולהתמקד בעטיפות התקליטים של "החיפושיות". לפי מחבר הספר, טום יוהרייט, בשמו של שפרד, על עטיפות התקליטים אפשר לראות תמיד רק את מקרטני האמיתי. את ההבדלים בפנים בין שני ה"פולים", אפשר להשוות בין עטיפות התקליטים עד 1966, כשהאחרון הוא "ריבולבר" עם פול הביולוגי, לאלבומים שיצאו לאחר מכן ושם כבר רואים את ויליאם שפרד. הראש של ויליאם\בילי גדול יותר וארוך יותר. רואים את זה בתמונות וזה משהו שניתוח פלסטי לא יכול באמת לשנות. על זה לנון שר "הפנים שלך התארכו" בשיר I AM THE WALRUS. במישור אחר, פרופסור הנרי טרובי ממיאמי השווה בבדיקת מעבדה בין הקולות של שניהם. הקול לחלוטין שונה בין שני האנשים (לפני ואחרי התאונה). פול עם מבטא ליברפולי, ויליאם ללא מבטא ועם קול גבוה יותר. וגם, בספר ויליאם מודה שמבנה האוזניים שלו ושל פול שונים לחלוטין: אוזניו של פול הביולוגי צמודות לראש בעוד אוזניו של בילי שפרד ממש לא. שפרד מזמין אותנו להשוות בין תמונות של פול עד ספטמבר 1966 לתמונות שלו החל מאותו זמן ולראות את ההבדלים. יש עמודים שלמים שמוקדשים להבדלים הפיזיולוגיים בין שניהם. שפרד\מקרטני מדגיש שהוא נמנע מכך שה-DNA שלו ייחשף, כי זו תהיה ההוכחה הסופית לכך שמדובר בשני אנשים שונים. השוואה פשוטה ל-DNA של מייק מק'גיר, שעדיין חי ותמיד יהיה אחיו הביולוגי של פול הביולוגי (שינה את שמו ממייק מקרטני למייק מק'גיר על מנת שלא לחסות בצילו של אחיו המגה-מפורסם), תהיה "האקדח המעשן" הסופי של כל הסיפור הזה.

 

-"אני רואה בתואר הזה כבוד אדיר למשפחתי ולי. אני חושב כמה גאים היו אבי ואמי מליברפול אם היו רואים זאת".

(סר פול מקרטני, כלומר בילי, מפרסם הודעה לעיתונות ומקדיש להוריו את הפרס שקיבל ב-4.5.18 כשהפך לחבר של "הכבוד למי ששירת את המוזיקה" בבריטניה. הוא קיבל את הפרס מהמלכה אליזבת וזאת עשרים שנה לאחר שזכה ממנה לתואר אבירות. רגע לאחר שהודה למשפחתו כבר במשפט הראשון, הוא לא היה צריך להדגיש את נושא "הוריו מליברפול", אבל רומז לג'ים ומארי מקרטני, הוריו של פול הביולוגי).

 

אחרית דבר

אז הנסיכה נישקה את הצפרדע. והצפרדע הפך לנסיך. האגדה האורבנית הפכה למציאות. פול מקרטני מת וקם לתחייה בדמותו של בילי שפרד. ה"ביטלס" לקחו אותנו לשדות התות ומאז סתיו 1966 דבר אינו אמיתי. אבל בתהליך החשיפה ההדרגתי הזה, שאנו עדיין בעיצומו, התמונה מתחילה להתבהר יותר ויותר. צריך להבין מה מנסים להגיד לנו, לנתח את המידע, להצליב אותו עם מקורות אחרים (בלוגרים שעוקבים אחרי הסיפור, סרטונים באינטרנט) ושכל קורא יסיק את מסקנותיו: היה או לא היה?

ולא בטוח בכלל שנקבל מסיבת עיתונאים מסודרת או הצהרה רשמית מבילי\פול עצמו. יש לו הרבה לסכן, כפי שהוא מודה בספר. אבל הספר הזה כבר בחוץ. יש רמיזות לסרט תיעודי נוסף שיופץ בעתיד ברשת ואולי ישים חותמת נוספת על הפרטים וההתרחשויות. ואולי לא. ובנימה אישית, לכל מי שחושב שכל הסיפור הזה מצוץ מהאצבע, פשוט תקראו את הספר "זכרונותיו של בילי שירס", תבדקו ותנתחו את הפרטים ואז תחליטו אם זה אכן כך. הכתבה הזו לא מנסה לשכנע איש שהסיפור נכון, אלא רק להביא דברים בשם אומרם, כפי שפורסמו בספר "זכרונותיו של בילי שירס" ולנסות להבין מה קרה. אני חושב שאני כבר מבין.