Search

שִׁירַת בֹּקֶר. נִגּוּן פַּעֲמוֹן. קיולצ'ה הוֹד הַשָּׁרוֹן

לפני כשבוע תרגלתי בקיולצ'ה (תרגול מדיטציה הדוק, ריטריט) שנערך במרכז הזן של הוד השרון.

כשהגעתי ביום רביעי, נכנסתי ישירות לשיחת הדהרמה של יובל. בדיוק לקטע בו דיבר על שלשה סוגי mind המצב הראשון - Lost Mind - מצב בו אתה לא שם לב - אתה לא ברגע הזה, מחשבותיך נודדות ואתה לא נוכח בכאן-עכשיו. המצב הזה מוכר לי. הוא בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי בתרגול.

המצב השני - One Mind - מצב בו אתה מרוכז כל כולך בדבר אחד, כמו זכוכית-מגדלת המרכזת את אור השמש לנקודה אחת ומביאה לשריפת הנייר. ל mind הזה יש כוח גדול והוא יכול להביא אותך לביצוע של דברים מופלאים, אבל כשאתה שרוי בו אתה מפספס את כל מה שקורה סביבך באותו הרגע. גם המצב הזה מוכר לי, כשאני עושה משהו בריכוז מלא ומאבד תחושה של זמן, או לא שומע מישהו שקורא לי כמה וכמה פעמים.

המצב השלישי הוא - Clear Mind - מצב בו יש אחדות מלאה בינך, בין הפעולה אותה אתה עושה ובין כל הדברים שקורים באותו הרגע. אין הפרדה. כשזה קורה נעלמת כליל תחושת ה"עצמי". אין-אני. יש פעולה הנעשית במקביל לפעולות אחרות ללא הגבולות המוכרים של פנים וחוץ.

כשהסתיימה השיחה פעילות הריטריט נמשכה. ישיבה, הליכה, ישיבה, הליכה.

בתום ישיבת הערב נתבקשתי להיות הפעמונאי של שירת הבוקר - למחרת. בפעם הראשונה עבורי.

Shutterstock

יום חמישי 07:05.

דממה. מאוד נרגש, התישבתי ליד פעמון הפלדה השחור. זה פעמון גדול וכבד, תלוי על תושבת עץ. חוברת הצ'אנטינג לצידי והתחלתי לנגן על פי הסימונים.

אות הפתיחה לשירה. Dharma Mirror.

כולם התחילו לשיר יחד.

אני מאוד אוהב את השירה הזו. אפילו שאני לא מבין מילה. משהו בשירת הבוקר חודר אצלי עמוק את כל השכבות. אולי כיוון שהיא חגיגה שכולה יראת כבוד לבוקר. אותו הבוקר הרגיל, היומיומי, שהיה כאן אתמול ויהיה כאן מחר, והנה, כולם עוטים גלימות חגיגיות לכבודו, אפורות ומגוהצות למשעי. יושבים ושרים יחד, והפעמון מצטרף ועוטף את החוייה למשהו שמרטיט את ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, כל פעם מחדש.

פיספסתי את הגונג!

כל כך שקעתי במחשבות על השירה שפיספתי את השירה עצמה!

וכשאני לא שם לב, כולם שמים לב.

כולם ממתינים לצליל הפעמון כדי לצאת מהחזרתיות של המנטרה הנוכחית ולעבור למקטע הבא. למזלי, בתנועה שלווה ומהירה, בעיניים חצי עצומות, אביחי מורה לי היכן להמשיך ומושך את כולם לשיר את הקטע הבא.

שלום לך Lost Mind.

למחרת. יום שישי. 07:05.

שוב, נרגש עוד יותר, מתיישב ליד הפעמון הגדול, לצידי חוברת השירה.

מנגן. ביד אחת פטיש העץ של הפעמון, ביד השנייה אצבע נוקשה עוקבת אחרי כל אות, כל תו בחוברת. העיניים סורקות כבר את השורה הבאה כדי להיות מוכן. הכל מצטמצם לסימנים שחורים על דף לבן.

הפעם אני לא מפספס שום גונג.

וכך אני מפספס את השירה כולה.

במקום להרגיש כמו מתרגל זן ליד פעמון המנזר אני מרגיש כמו רובוט על פס ייצור. כל מכה יוצאת מכאנית, מאולצת ושטוחה. כדי לא לאחר אני מכה חלקיק שנייה מוקדם מידי, בקושי מקשיב לשירה של כולם ומובן שלא מתואם איתה. בתום השירה אני שם לב שאני אוחז בפטיש הפעמון חזק כל כך שנשארים לי סימנים בידיים.

שלום לך One Mind.

למחרת. יום שבת. 07:05.

קצת פחות נרגש. עדיין אצבע מורה על הכתוב בחוברת, ליתר ביטחון. אבל הפעם אני שר עם כולם, הרבה יותר קל לעקוב כשהקול שלי מתמזג בקולות האחרים. מכה בפעמון, בדיוק ברגע בו כולם לוקחים אוויר לשירה של השורה הבא. בדיוק בזמן. אני נותן לעצמי לשמוע את הדהוד הפעמון.

כל גונג הוא גל שיוצא מן המתכת, חולף בחדר דרך כולם, מרטיט את האוזניים, את הראש, עד למעמקי הבטן.

מי מנגן במי פה בדיוק? אני בפעמון או הפעמון בי?

גונג נוסף ואחרון. אני קד קידה ומתיישב במקומי הרגיל.

שלום לך Clear Mind.

סיום השירה. Dharma Mirror

תודה לבני הזוג גיל שפתחו את ביתם ואת ליבם לתרגול.

תודה ליובל על הלימוד. תודה לאביחי על ההזדמנות לתרגל משהו חדש ומרענן.

22 views