• יעלה ורטהיים

שני הורים וילד: השתקפות מושגי התיאוריות הפסיכואנליטיות ב״אל המגדלור״ של וירג׳יניה וולף

כיצד מתפתחת הנפש? איך מתעצבת האישיות? מאז סוף המאה התשע עשרה מנסות הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה לענות לשאלה באמצעות תיאור "תהליכים דינמיים" שפועלים במפגש שבין כוחות נפשיים מולדים לבין השפעות הסביבה.

 

פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, פעל בשלהי התקופה הויקטוריאנית. באותם ימים החברה התנהלה לפי קודים פוריטאניים נוקשים. אולי משום כך ראה פרויד את התפתחות הנפש כתהליך בו "מתביית" הילד הפראי ונהיה לאדם "תרבותי" כשהוא קולט בהדרגה שניסיונו לממש את דחפיו ויצריו לא מתקבל בעין יפה בעולם המבוגרים. לפיכך, הילד מבין ש"אם אינך יכול להתנגד אליהם, הצטרף אליהם". לפי פרויד "הילד האדיפלי" חוֹוה התעוררות דחפית לקראת גיל חמש ומפנה אותה לאובייקט הקרוב והזמין, אימא שלו. אך הפחד מבן זוגה, אביו, גורם לו "לרדת מהעץ" ולהשעות את מימוש תוכניתו. במקום להלחם באב ולהתחרות בו, הוא מזדהה עמו, מאמץ את סולם ערכיו ובונה על כך שמוסכמות החברה יתירו לו לממש את דחפיו בצורה מקובלת ותואמת לכשיגיע לבגרות, עם אישה אחרת שאיננה אמו.

 

שנים ספורות לאחר שפרויד תיאר לראשונה את "תסביך אדיפוס" בספרו "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", מגיעה לחופשת קיץ בבית החוף שלה משפחת ראמזי, גיבורת הספר "אל המגדלור" שכתבה וירג'ינה וולף. הילד ג'יימס בן השש שואל את הוריו האם ישוטו למגדלור מחר. הוא חולם על כך זמן רב. אמו עונה "בודאי, נשוט לשם אם יהיה יפה מחר" אך אביו פוסק שיהיו גשם ורוחות. בתוכו פנימה מגיב ג'יימס בחוזקה: "אילו היה בהישג יד גרזן או כל כלי נשק אחר שהיה יכול לפלח חור בחזהו של אביו ולהמיתו בו במקום, ג'יימס היה אוחז בו".

 

לפי הספר, ג'יימס אוהב את אמו והיא מצידה כרוכה אחריו. האם תגובתו הקיצונית קשורה ל"משולש האדיפלי" – ילד, שמצוי בדיוק בגיל ההתאהבות באמו, אשר מקנא באביו וחולם פשוט לסלק אותו מדרכו? ייתכן. וולף אפילו כותבת ש"הוא שנא את אביו בגלל הלהט והשֶֹגֶב של מחוותיו, בגלל ראשו המפואר, בגלל התובענות האנוכית שלו ובגלל שהרעש והצלצולים שהשמיע הפריעו לפשטות המושלמת ולהגיון הבריא של היחסים של ג'יימס עם אמו". אם כך, הרי שזה אוניברסלי: כל בן שש היה מגיב להוריו בצורה דומה, רוצה את אימא וכועס על אבא, שכן הנפש אינה מושפעת מהתנהגות ההורים אלא ממערכת דחפים מולדת אותה לומד הילד לרסן עם הזמן כדי להימנע מהתנגשות עם תכתיבי החברה.

 

אך הפסיכואנליזה לא עצרה בפרויד. ממשיכיו פיתחו והעשירו את תורתו והוסיפו לה עוד מושגים ושיטות טיפול. ההתפתחות המרכזית הבאה הגיעה מפסיכואנליטיקאים שעבדו עם ילדים והבינו שהנפש אינה מתפתחת בתהליך פנימי עצמוני וסגור אלא מושפעת מהסביבה, בעיקר מהתנהגות ההורים. בסיפור, למשל, התנהגות האב מעוררת רגשות קשים אצל כל שמונת ילדיו ולא רק בליבו של ג'יימס: "עד כדי כך קיצוניים היו הרגשות שמר ראמזי עורר בלבם של ילדיו בעצם נוכחותו, כשעמד רזה כסכין, דק כלהב, מחייך בלגלוג, נהנה מכך שאכזב את בנו, נהנה מתוך גאווה על הפסיקה המדויקת שלו. מה שאמר תמיד היה נכון: מעולם לא שינה מילה לא נעימה כדי לרַצות מישהו, בוודאי לא את ילדיו, שהיה עליהם להיות מודעים כבר משחר ילדותם לכך שהחיים קשים והעובדות קשיחות". בספר מתואר האב כגאון רם ונשגב אך רודני, תובעני ונוח להיעלב ולכעוס. לכן הוא מעורר מתיחות בילדיו שחשים כלפיו זעם והתנגדות.

 

אך אולי דווקא בעניין המגדלור "יש לו נקודה"? נשאלת השאלה מה חשוב יותר, לומר לילדים "את האמת, כל האמת ורק את האמת" או לנסות להיענות לבקשותיהם ככל שמתאפשר? מי מההורים "צודק"? האֵם, שמניחה לג'יימס לקוות שישוטו מחר למגדלור בתנאי שמזג האוויר יאפשר זאת, או האב, שמונע מבנו לטפח את מה שלדעתו יתברר כתקוות שווא? איזו משתי הגישות שמייצגים ההורים לבית ראמזי תאפשר לג'יימס לפתח ביטחון ואמון כלפי עצמו ועולמו?

 

לפי גישת "יחסי האובייקט" הנפש מתפתחת כתוצאה מהמפגש הרגשי שנוצר בין הילד לסביבתו, בתוך תהליך ההיענות של הסביבה לצרכיו הגופניים והרגשיים. באמצעות הקשר עם הדמויות שמטפלות בו, מפתח הילד מערכת הפנמות גם לגבי טיבו ומהותו שלו עצמו, וגם לגבי ההתרשמות מטיבו ומהותו של "האחר". סביבה שרואה את הילד, מבינה את איתותיו ונענית להם במגבלות האפשרי, תורגש אצלו כסביבה "מחזיקה" ולכן תסייע לילד לפתח עמדה חיובית ואמון בסיסי כלפי עצמו וכלפי האחרים.

 

הפסיכולוג אריק אריקסון גרס שהיענות הסביבה לילד תקבע האם הוא יפתח עמדה בסיסית של אמון, או לחילופין עמדה של חרדה וחשדנות. כדי שיתפתח אמון נדרשת "מהימנות אישית" מצד ההורים ואמונה עמוקה שלהם כי לכל מעשיהם יש משמעות והשפעה על נפש ילדם.

 

הפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט גרס שאמון נוצר כתוצאה מנוכחותה של אם מהימנה, כלומר, אֵם ש"מושקעת בילד ומכוּונת לדרישות האני שלו". הורה טוב אינו אינציקלופדיה או חזאי מזג אוויר: הוא משתדל להיות קשוב ומודע לחוויה, לרגשות ולאיתותים של הילד ושלו עצמו, ולהגיב באופן תואם. לאף אחד מההורים לא ניתנה הנבואה האם יאפשרו מחר התנאים לשוט למגדלור, אך בכוחם להחליט כיצד למסור זאת לבנם. בסיפור, האם מאמינה ש"ילדים לעולם אינם שוכחים ולכן כל מה שאת אומרת, כל מה שאת עושה, חשוב כל כך". מסיבה זו היא משתדלת להימנע מהבטחת שווא ובו זמנית להשאיר לג'יימס מקום לתקווה.

 

פעמים רבות מתלבטים הורים כיצד למסור לילדיהם אמיתות מורכבות, איך להציג להם הכרעות שאין ביכולתם להבין את הנסיבות שהובילו אליהן. לא ניתן ולא צריך לספק את כל מבוקשו של הילד, אך ויניקוט סבר שמוטב להשאיר לו מרחב חלימה ודמיון. הוא התכוון לאזור מעברי שבין המציאות לבין העולם הסובייקטיבי - דמיוני, מקום בו מושעית חלקית ודאותן של עובדות אך גם הדמיון אינו מושל בכיפה. היצמדות עזה מדי לממשות תחסום את היכולת לחלום, היצמדות עזה מדי לדמיון תחסום את היכולת לפעול ולממש. "זהו תחום הביניים של החוויה, שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. אשליה מותֶרֶת זו נעשית לשיגעון רק כשהאדם מאלץ אחרים להודות בשותפות לאשליה שאינה אשלייתם שלהם״. אך ביכולתנו לרחוש במשותף כבוד לחוויה אשלייתית". למשל, לצאת מהדיון הטכני על מזג האוויר ולהניח לג'יימס לקוות שמחר, אולי מחרתיים, יתקיים השיט למגדלור. "גם אם לא יהיה יפה מחר", אומרת אמו, "יהיה יפה ביום אחר". כעת יכול ג'יימס לדמיין את השיט הנחשק ובו זמנית לדעת שיתכן וייאלץ לדחות את הגשמת חלומו.

 

אך האין האם בסיפור "מכווננת קצת יותר מדי" לצרכי בנה? אולי דווקא קורטוב אנוכיות, החלטיות ונוקשות מצידה יועילו לו? הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט פיתח את הפסיכולוגיה של העצמי שקרובה ברעיונותיה לזרם יחסי האובייקט אך מדגישה בעיקר את המזון הנפשי שדרוש ל"עצמי" כדי להתפתח. לפי קוהוט, הילד זקוק להורה כדי שישקף לו את ערכו, כדי שיהווה עבורו דמות אידילית עמה יוכל להזדהות, וכדי שייתן לו להרגיש מובן וקרוב. "עצמי" מוצק ולכיד, כזה שמאפשר התמודדות בריאה ויעילה עם העולם, נוצר כשילד זוכה להיענות אמפטית מצד ההורה ל"צרכים הנרקסיסטיים" שלו. למרות עיסוקיה הרבים, דמות האם בסיפור מעניקה לילדיה את המזון הנפשי החשוב הזה. היא מאפשרת לג'יימס להיווכח בהתפעלותה הכנה ממשחקו ומבחירותיו. היא מניחה לבנותיה הנערות לבחור עבורה עדיים לארוחת הערב והן מתפעלות מיופייה ומאצילותה וחשות דומות לה, מתגאות בה ומזדהות אתה. בתה הקטנה והשובבה קאם, ש"אצה לדרכה כמו ציפור, כדור או חץ" מובנת לעומק על ידי אמה האמפטית, שסבלנותה ורגישותה כמו גם חוש ההומור שלה מסייעות לקאם להירגע ולארגן את מחשבותיה.

 

צריך להבין ולכבד את "צרכיו הנרקסיסיטיים" של הילד אך לא בכל מצב ולא בכל מחיר. אמירת ה"לא" חשובה לא פחות. כשלא ניתן ולא מתאים להיענות למשאלות הילד חשוב לסרב להן, בצורה מותאמת, ברורה ורגישה. זה לא תמיד קל. לאם בסיפור קצת קשה לומר "לא" מסיבות נפשיות עמוקות. דווקא משום רגישותה וניסיון חייה היא מרחמת על ילדיה, ביודעה את מה שהם עדיין לא יודעים על החיים: "מכיוון שידעה מה צפוי להם - אהבה ושאפתנות, בדידות ואומללות במקומות קודרים - פקדה אותה לעיתים קרובות התחושה, למה הם צריכים לגדול ולאבד הכל? היא לא רוצה שג'יימס וקאם יגדלו ביום אחד אפילו, שיישארו לנצח בדיוק כמו שהם, שדונים מרושעים, מלאכים קסומים, מדוע שיגדלו ויאבדו את כל זה?!". היא מנסה לגונן על ילדיה מפני מפגש עם מצוקה ועם תסכול. האב, לעומתה, גאה בעצמו על אמירת "האמת הקשה" לילדיו. את ה"לא" שלו הוא אומר ממקום מתנשא, אפילו עוין. היא, מנגד, מנסה לעטוף ולרכך. לפי קוהוט, תסכול מיטבי של צרכי הילד יאפשר לו להפנים סייגים וגבולות לרצונותיו. עם הזמן יהפכו אילו למנגנונים מווסתים בתוך אישיותו אשר יסייעו לו בהסתגלות למציאות ובהתאוששות ממפַּלות. ויניקוט מדבר על מושג ה"אם טובה דיה", שמצד אחד אינה "טובה מדי", ולכן היא מאפשרת לילד לפגוש קשיים ולהתמודד עמם, ומצד שני היא מציעה לילד די תמיכה והחזקה כדי שלא יוצף בתסכול, בכעס ובכאב שעדיין אינו יכול לשאת ולעבד בכוחות עצמו. יש הבדל עצום בין אמירת "לא" שמגיעה ממקום מתנשא, אדיש, מתנצח או זועם, לבין אמירת "לא" שבאה ממקום מודע ורגיש. היכולת ההורית לומר לילד "לא" בצורה מותאמת, חשובה ממש כמו היכולת להיענות לו.

 

הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר תיארה את תהליך ההתפתחות הרגשי במונחי מעבר ממצב התמזגותי-סימביוטי בין הילד להוריו, אל מצב של נפרדות ועצמאות. אחד משלבי התהליך מתרחש בין גיל עשרה לששה עשר חודשים, אז מגלה הילד את ניידותו ומתרחק בהדרגה מההורה, כדי לערוך "מחקרי שטח". אך בגלל שתלותו בהורה עדיין מלאה, מבהיל אותו להתרחק ממנו. לכן הוא מתבונן מעת לעת בהורה כדי לוודא שהוא נותר במקומו, משגיח וזמין לעת צורך, ממש כמו מגדלור.

 

ממשיכי דרכה של מאהלר דיברו על "נגישותו הליבידיונלית" של ההורה. בכך התכוונו למידה בה חיותו ניכרת ונגישה לילד. הורה ש"נכבה" במחיצת ילדו מאותת לו בכך שנוכחותו אינה משמעותית דיה כדי שההורה ירגיש "בחיים" לידו. למרות שבסיפור בולט השוני בין שני ההורים, שניהם מתוארים כאנשים חזקים, חיוניים ויצריים, שילדיהם וגם חבריהם מכבדים ורוצים בחברתם. ילדי משפחת ראמזי יכולים להתרחק, להשתולל, לחקור ו"להתרסק", אך יש להם "מגדלור הורי" להתבונן בו ולהתכוונן אליו. מגדלור שאינו כבה אלא נוכח, מאיר ומתפקד, גם למרחוק.

 

"המאה של הפסיכולוגיה" הפכה את השיח והמושגים הפסיכולוגיים והפסיכואנליטיים למוכרים ברוב הבתים, לקלישאות אפילו: כמעט כולנו יודעים לדקלם "איך נכון להתנהג". אך עדיין אנשים מרגישים, חווים, נופלים ומתלבטים ולא לכל מצב קיימים "כללי אצבע" חד משמעיים. מעבר לכל העצות ההתנהגותיות, הגישות, השיטות והמושגים שנכנסים לאופנה ויוצאים ממנה, הדבר החשוב ביותר הינו הרגשות שמעוררים הורים בלב ילדיהם: המימדים הרגשיים של הנוכחות ההורית, כיצד מצטייר ההורה בעיני הילד, איזה "מגדלור" רואה הילד לנגד עיניו. האם המגדלור ההורי בולט בעולמו ומאיר את דרכו.

 

מרביתו של הסיפור ב"אל המגדלור" מתרחשת ביום אחד, היום בו הגיעו הראמזים ואורחיהם לבית הקיץ. שארית הסיפור קורית ביום אחר, מקץ עשר שנים, אחרי מלחמת עולם אחת ושורת תהפוכות ואובדנים. נחשו באיזה מהימים שטו הראמזים למגדלור ולמה. האֵם מאירה על כולם ביום הראשון, ושרידי אורה מנצנצים בלב הגיבורים ביום השני.

 

בערוב ימיה מתארת וולף בספרה האוטוביוגרפי "רישום של העבר" את אמה שלה כ"מגדלור" חשוב ומשמעותי, שהיווה את לב ליבו של עולם ילדותה, "העולם הזה היה היא עצמה". וולף כותבת על אמה ש"הייתה אחת מאותן נוכחויות בלתי נראות שממלאות תפקיד חשוב כל כך בחייו של כל אדם. השפעות שונות מידפקות בחיינו על שערי עצמנו, כל אותן אבנים שואבות שמושכות אותנו בדרך מסויימת או מרתיעות אותנו אל הכיוון הנגדי. כמה עצומים הכוחות שמפעילה החברה על כל אחד מאיתנו... והרי אם איננו יכולים לנתח את כל אותן "נוכחויות בלתי נראות" איננו יודעים אלא מעט מאוד על עצמנו. אמי הייתה אחת מאותן נוכחויות שממלאות תפקיד חשוב כל כך בחייו של אדם. היא עמדה שם לבטח, ממש באמצע חלל הקתדרלה הגדולה של ילדותי. היא הייתה לב ליבו של העולם הזה - העולם הזה היה היא עצמה". גבולות, כללים, גישות ושיטות, אין תחליף להורה חיוני ונגיש רגשית, הפועל ממקום מודע וקשוב ואשר קודם כל מהווה נוכחות חיה, חיונית, מאירה ומשמעותית לתוך היקום הנפשי של הילד.